כתיבה אקדמית כמרחב פרדוקסלי

הכתיבה האקדמית, בהיותה אובייקט שאליו אפשר להתאוות, מופיעה כמראית עין של ניטרליות ואובייקטיביות; כתיבה שמישירה מבט אל התופעה הנחקרת בלי אינטרסים; מתקיימת בעולם האמפירי והניתן לידיעתם של בני אדם. אך אם נתבונן בכתיבה זו מן נראה שהדבר אינו כך כלל.

ד"ר מילי אפשטיין-ינאי דנה במאמרה כאן בכתיבה האקדמית ובסתירות שבה, וכן היא עוסקת בהקבלות בין כתיבה זו לבין היבטים אחרים של הפעילות האקדמית.

בייחוד עניין אותה כוחן של הסתירות הללו לעורר מבוכה, אי־שקט, ובעקיפין - חקירת ידע. היא מדגישה כי כתיבה אקדמית נוטה לשאוף להתרת הפרדוקס ולפרימת המתח המהותי שבו, באמצעות העדפת פתרונות רטוריים הדוגלים בניטרליות ובאובייקטיביות לכאורה. מה אפשר ללמוד מכל אלו? אולי שרשתות של יחסים הן בעלות השפעה על הפקת המשמעות במגוון הרמות של העשייה: בניהול האקדמי ובזיהוי הסמכות; בחיפוש אחר 'פתרון' ובהתמודדות עם היעדרו; בכתיבה, בעריכה; במעשה הקריאה והפרשנות (מילי אפשטיין ינאי).

המאמר התפרסם בגיליון 15 של אנליזה ארגונית, דצמבר 2010. הגיליון מוקדש לנושא תיאוריות המורכבות והרלוונטיות שלהן לעולם הארגוני. כמובן, "ארגון" במובן הרחב.

המאמר במלואו מצורף בטור המידע מצד שמאל