כיצד מחריב החינוך החדש את בתי הספר שלנו

א. ד. הירש הוא הרפורמטור החינוכי החשוב ביותר בדורנו. הגעתי למסקנה הזו לאחר כתיבה של כמעט שני עשורים על בתי-ספר, מורים ומדיניות חינוכית. אך האמת היא שפניתי לראשונה לכתבי הירש מתוך מניעים אישיים פרקטיים. הייתי נבוך ומבולבל לנוכח השיטות החינוכיות להן נחשפתי בבית הספר הציבורי מספר 87 של עיריית ניו-יורק (להלן: PS 87), בו שהו ילדיי משנת 1987 ועד ל-1997.

הדבר המטריד ביותר שגיליתי היה שילדי PS 87 לא למדו כמעט מאומה על נושאים בסיסיים כמו המהפכה האמריקנית, החוקה ומלחמת האזרחים. אני עדיין זוכר בבהירות שיחה עם בני הקטן וכמה מחבריו כשהיו בכיתה ד'. שאלתי בתמימות מה, אם בכלל, הם יודעים על מפקד צבא האיחוד המהולל שעל שמו נקרא בית הספר שלהם. הם החזירו לי מבטים אדישים ריקים. לאחר עוד קצת חקירה, הבנתי שלא רק שלא לימדו את התלמידים מאומה אודות המפקד האמיץ שהנחית את המכה הסופית על אימפריית סוחרי העבדים של הדרום, אלא שהם גם לא ידעו כמעט כלום על מלחמת האזרחים.

עייף ויגע מההצדקות של מנהלי בית הספר, ביקשתי נואשות אחר הסבר מקורי למה שהתרחש בכיתות. מצאתי זאת בשני ספריו הראשונים של הירש על חינוך שיצאו באותה תקופה. לאחר שקראתי את תרבות האוריינות (Cultural Literacy, 1987) ואת בתי הספר שאנו צריכים ולמה אין לנו אותם (The Schools We Need and Why We Don’t Have Them, 1996), הרגשתי שהירש תיאר במדויק את תרבות ההוראה של PS 87 מבלי שהוא אי-פעם דרך בבית הספר. הירש שכנע אותי שמוריהם של ילדיי נטשו את ההיגיון הישר לטובת אפנות חינוך פרוגרסיביות חסרות כל ביסוס, שהביאו יותר נזק מאשר תועלת.

למאמר המלא של סול סטרן במגזין 'מידה'