כבר יש חינוך אחר

ניר מיכאלי , "כבר יש חינוך אחר " , הד החינוך , אפריל 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 05 , עמודים 78-79.

החינוך הפורמלי משתוקק ל"חינוך אחר" כפי שמעידה התסיסה , יש חינוך אחר – גלוי לעיני כול אך בלתי נראה ,החינוך האחר הוא החינוך הלא פורמלי , מסקנה: החינוך הפורמלי צריך לאמץ את עקרונות החינוך הלא פורמלי

במהלך חג הפסח האחרון התבשרנו על ראשיתה של הזרמת גז ממאגר תמר למשק הישראלי. המשק הצמא חגג את הבשורה כראוי. מאז הקידוח הניסיוני הראשון באותו מאגר ב־2008 המשק לא ידע שעתודות גז עשירות רובצות סמוך אליו. כך גם בחינוך: מערכת החינוך צמאה לפדגוגיה אחרת. לא רחוק ממנה נמצא מאגר עשיר של פדגוגיה כזאת. אין צורך בקידוחים יקרים. המאגר נגיש. צריך רק מעט דמיון ותעוזה כדי להזרים פדגוגיה חדשה מהמאגר הזה למערכת החינוך הצמאה. למאגר קוראים חינוך לא פורמלי.

שלוש ביקורות

האם מערכת החינוך אמנם צמאה לפדגוגיה חדשה? כן ולא. מצד אחד, מדיניות החינוך של "המשרד", וכן מורים, הורים, תלמידים והחברה בכללה משמרים את הפדגוגיה הישנה בדרכים שונות; מצד אחר, ישנה תסיסה חינוכית חסרת תקדים ואנשי חינוך בכל הרמות מחפשים וממציאים פדגוגיות חדשות, כפי שמעיד גיליון זה של הד החינוך. מהיכן נובעים התסיסה, החיפוש וההמצאה האלה? נראה שאנשי החינוך בשטח והציבור הרחב הפנימו במידה רבה את הביקורת על החינוך הקיים. את הביקורות על החינוך הקיים אפשר לחלק לשלושה סוגים:

ביקורת פונקציונלית: מנקודת מבטה של הביקורת הזאת מטרת החינוך היא להכין את התלמידים לחברה שאליה נולדו. החינוך, לדברי המבקרים, אינו עושה זאת ביעילות ואינו מתאים את עצמו לעולם של המאה העשרים ואחת. החינוך המודרני נוסד במאה התשע עשרה, והוא הכין את התלמידים לאותה מאה. המאה התשע עשרה ציפתה לפועלים ממושמעים לבתי החרושת החדשים ולאזרחים ולחיילים פטריוטים למדינות הלאום החדשות; החינוך "סיפק את הסחורה". בעידן הפוסט־חרושתי והפוסט־לאומי שלנו, בעידן של כלכלת ידע וגלובליזציה, החברה זקוקה לבוגרים אחרים. את הוראת המלל הסמכותית ואת למידת השינון הצייתנית יש להחליף בהוראת הנחיה ובלמידה פעילה – למידת חקר, למידה מוכוונת פרויקטים, למידה בקהילות למידה וחשיבה ועוד. רק בוגרים שהתנסו בלמידה כזאת יתאימו לשוק התחרותי הגלובלי. הם יהיו יצירתיים, ידעו לשתף פעולה ולחשוב בגמישות.

ביקורת אתית: מנקודת מבטה של הביקורת הזאת מטרת החינוך אינה רק להכין צעירים לחברה, לעשות מהם יצרנים־צרכנים יעילים, אלא בעיקר להתמקד בטיפוחם כ"אנשים טובים" – אנשים מוסריים המחויבים לכינונה של חברה צודקת, פרטים משכילים הנושאים ידע עולם רחב ומטען תרבותי ואמנותי עשיר ויחידים בעלי זיקה ומחויבות למורשת ההיסטורית שלהם. החינוך, לפי ביקורת זו, הפך לאינסטרומנטלי וזנח את המחויבות המהותית שלו לערכים – שהם בהגדרה "חסרי תועלת" וראויים כשלעצמם. דפוסי ההוראה והלמידה, תכנית הלימודים והמבנה הארגוני של בית הספר "מייצרים" משרתים מועילים לכלכלה ולחברה, אך לא "בני אדם" החותרים לחיים בעלי משמעות ולחברה הוגנת.

ביקורת אידאולוגית: מנקודת מבטה של הביקורת הזאת החינוך דווקא משרת היטב את המדינה – וזו בדיוק הבעיה. שכן "המדינה", בלשונו של מרקס, "היא ועד העובדים של הבורגנות", והיא משרתת את המעמד השולט. לדפוסי ההוראה והלמידה השולטים בכיתות יש מטרה סמויה – למצב את התלמידים במעמד החברתי שממנו באו, או בלשונו של פייר בורדייה: "לשעתק את המבנה הריבודי של החברה". החינוך מעמיד פנים שהוא ניטרלי מבחינה פוליטית אך הוא פוליטי לפני ולפנים. מטרת ההוראה הסמכותית היא למנוע מהתלמידים חשיבה ביקורתית מחוללת שינוי חברתי. חינוך טוב, בעיני המבקרים הללו, הוא חינוך ביקורתי – חינוך המלמד את התלמידים לזהות את מנגנוני הדיכוי החברתי, ביניהם החינוך שהם מקבלים בבית הספר וגם סוגים של "חינוך אלטרנטיבי".
שלוש הביקורות הללו שונות זו מזו ומבקרות זו את זו, אך הן מאוחדות בביקורת על הפדגוגיה הישנה וממריצות את מערכת החינוך למצוא ולהמציא פדגוגיה חדשה.

שלושה עקרונות

השטח רוחש: בתי ספר ניסויים, בתי ספר חדשניים, בתי ספר ייחודיים... מדיניות "אופק חדש" ו"אופק פדגוגי" של שרת החינוך הקודמת, יוזמות של קרנות, עמותות ויחידים, מעורבות הורים, פתיחת אזורי רישום, "טרנדים" פדגוגיים – כל אלה ועוד מאיצים בבתי הספר להמציא את עצמם מחדש.

אך נראה שהחזית המתייצבת כנגד הפדגוגיה הישנה מתפרקת לתת־חזיתות עוינות: חינוך קונסטרוקטיביסטי, חינוך דיאלוגי, חינוך דיגיטלי, חינוך דמוקרטי, חינוך אנתרופוסופי, חינוך אקולוגי, חינוך פרויקטנטי... אין־ספור "חינוכים" הנלחמים זה בזה. מי שנוטה לתאוריות קונספירציה יכול לומר: "מערכת החינוך על הפדגוגיה הישנה שלה מנהלת מדיניות של 'הפרד ומשול'". אבל מבט נוסף בכל המצעים הפדגוגיים החדשים מגלה שיש להם מצע משותף. המצע הזה כולל לפחות שלושה עקרונות חינוכיים מנחים:
גובה העיניים. חינוך המשתף את הילד בתהליך חינוכו ורואה בו אדם שלם הראוי לכבוד; נכונות ללמוד מהילד – לא רק ללמד אותו; חתירה למפגש אמיתי עם הילד, מפגש שבו המורה חושף את השקפותיו, מחשבותיו ולבטיו בהקשרים מתאימים; טיפוח עצמאותו השכלית, הרגשית והמוסרית של הילד; מתן דגש לתהליך ולא לתוצר – "המדיום הוא המסר"; דיאלוג שבו המורה והילד שותפים מלאים – "שלמותה של ישות הפועלת על שלמותה של ישות" בלשונו מרטין בובר.

לימוד בעיסוק. למידה מתבצעת תוך כדי פעילות; פעילות הלמידה היא פעילות אותנטית – היא נובעת מההנעה הפנימית של התלמיד; למידה נובעת מעיסוק באתגר אופטימלי – אתגר המתאים ליכולותיו וכישוריו של הילד; למידה כרוכה בהפקת תוצר "אמיתי" – תוצר שיש לו ביקוש בציבור "חוץ בית ספרי" מסוים. בעיסוק אותנטי כזה הלמידה הופכת ל"אגבית" ועל כן למשמעותית.

מעורבות חברתית. למידה, חשיבה, חקירה, הן פעילויות חברתיות – אדם אינו לומד, חושב וחוקר מחוץ להקשר חברתי; קידום עבודה משותפת בבית הספר ומחוצה לו; יציאה מגבולותיו המוסדיים־מלאכותיים של בית הספר אל החברה שמחוצה לו, אל הקהילה שסובבת אותו; השתלבות בפעילויות חברתיות ופוליטיות של ארגונים שונים. היציאה לחברה מקנה גם זירה למימוש העיקרון של "לימוד בעיסוק" ובד בבד גם מאפשרת למציאות החברתית, על הרלוונטיות והמורכבות שלה, לחדור אל חלל הכיתה.

שלושת העקרונות הללו מכוננים את הבסיס המשותף של רוב, אם לא כל, הפרויקטים, הגישות והזרמים שמתסיסים כיום את החינוך.

חינוך אחד

חינוך אחד, החינוך הלא פורמלי, מהדהד את שלוש הביקורות על הפדגוגיה השלטת וכולל את שלושת העקרונות המנחים של הפדגוגיות החדשות. בכל הניסיונות לפצח את הגנום של החינוך הלא פורמלי (ראובן כהנא, דיאנה סילברמן־קלר ואחרים) יש לשלושה עקרונות אלו נוכחות מרכזית. מה שנחשב לעקרונות "אלטרנטיביים", "חדשניים", "מתקדמים" בחינוך הפורמלי הוא בגדר שגרה בחינוך הלא פורמלי. תנועות הנוער, ארגונים של חינוך משלים, העשרות למיניהן – כולם מיישמים על בסיס יומיומי "פדגוגיה אלטרנטיבית". החינוך הלא פורמלי הוא האופק החדש והאופק הפדגוגי של החינוך הפורמלי.

עיקרון "גובה העיניים" ("סימטריה" בלשונו של כהנא) נוכח בכל מפגש בין מחנכים לחניכים במסגרות החינוך הלא פורמלי. מערכות היחסים פתוחות ומכבדות; המפגש מתרחש בין אנשים מלאים; ההתנסויות כוללות כישורים אנושיים מגוונים – שכל, רגש, דמיון, גוף – שלכולם מעמד שווה ("רב־ממדיות" בלשונו של כהנא). כל חניך מוזמן לבטא את הכישרונות והעניינים המייחדים אותו. בחינוך הפורמלי מונחים כגון "אינטליגנציות מרובות" ו"סגנונות למידה" הם קריאות קרב של חינוך חדש; בחינוך הלא פורמלי חניכים מבטאים את האינטליגנציות החזקות שלהם ואת הסגנונות המיוחדים להם באופן שגרתי.

גם עקרון ה"לימוד בעיסוק" הוא עניין יומיומי בחינוך הלא פורמלי. הלמידה כאן מבוססת על התנסויות ומשחק. החניכים חווים למידה ולא "לומדים" אותה. הם חווים למידה כתהליך אנושי מובהק – שואלים, חוקרים, טועים ומתקנים, מנווטים את עצמם בעולם. בשלב מוקדם מאוד הם לומדים בדרך הטובה ביותר שיש דרך נשיאה בתפקידים מאתגרים של הדרכה, ריכוז ויזמות.

גם העיקרון השלישי, "מעורבות חברתית", הוא עיקרון מכונן של החינוך הלא פורמלי. מסגרות החינוך הזה משולבות בחברה שסובבת אותן. הלמידה, החשיבה והחקירה שמתרחשות בהן חברתיות הן מבחינת התכנים, הן מבחינת זירת ההתרחשות והן מבחינת מכוונותן.

מחוז החפץ של החינוך "האחר", "החדשני", "המותאם" נמצא בחינוך הלא פורמלי, מרחק נגיעה מהחינוך הפורמלי. אך בין שתי צורות החינוך ניצבת גדר הפרדה. בין "המנהל הפדגוגי" במשרד החינוך ובין "מנהל, חברה ונוער" באותו משרד ניצבת חומה, שמשתרכת עד להפרדה הבית ספרית שבין ה"הוראה" ל"חינוך".

נקודה מעודדת היא שבחומה זו, גבוהה ככל שתהיה, יש כמה חרכי מעבר: מורים רבים הצמיחו את החיבור שלהם לעולם החינוך אי שם בעברם בהתנסות בזירה הלא פורמלית. מורים אלה נאלצו להשיל מעצמם, בתהליכי אימוץ הקודים המקצועיים המקובלים, את השפה הפדגוגית הלא פורמלית, אך הם נושאים בקרבם זיכרונות עמומים של אפשרות לחינוך אחר; תלמידים רבים לומדים בחינוך הפורמלי והלא פורמלי בעת ובעונה אחת, ומביאים מהחינוך הלא פורמלי – בתנועת נוער, במתנ"סים, במחלקות נוער ברשויות מקומיות – אנרגיות אידאליסטיות ורצון לשנות; בתי ספר רבים אימצו את קוד החינוך הלא פורמלי – לא כתוספת בועתית אלא כמהות החינוך שלהם. ראויות לציון הן תנועות הבוגרים של תנועות הנוער שמגבירות את מעורבותן בהצמחה של הוראה לא פורמלית בבתי ספר ברחבי הארץ; והעולם – צרכיו, ערכיו, אתגריו – מתאים היום יותר לרוחו, תכניו ומטרותיו של החינוך הלא פורמלי.

יש משק חינוך פורמלי צמא לפדגוגיה אחרת; יש מרבץ חינוך לא פורמלי עשיר בפדגוגיה אחרת; נותר רק להניח צינור.