יחסי בית-ספר–הורים בישראל

פרידמן, יצחק. "יחסי בית-ספר–הורים בישראל", עיונים במינהל ובארגון החינוך, כרך 32, 2011 (תשע"ב), 267-237.

המאמר נפתח בהצגת שלוש תיאוריות מרכזיות אודות הקשר בין בית הספר לבין הקהילה ובית ההורים. על פי תיאורית ההדדיות והגוננות המשותפת ההורים ובית הספר הינם שותפים מלאים בחינוך הילדים ובשמירה על רווחתם. זוהי תיאוריה מרשמית, כלומר מבטאת את היחס הרצוי בין בית הספר לבין ההורים. תיאורית מעורבות ההורים כדינמיקה של קונפליקט ותסכול, לעומת זאת, אינה מבוססת על אידיאל חינוכי מסוים. התיאוריה מאפשרת לבחון את יחסי בית הספר וההורים דרך ההתנגשות הנוצרת בין הורים ומורים. הרצון להעצים את התרומה לחינוכו של הילד והשאיפה שתרומה זו תוכר בידי הצד השני, מובילים לתסכול, קונפליקטים ודפוסי התנהגות נרקיסיסטיים. ניתוח תולדות אלו מאפשר לגזור מסקנות אופרטיביות לשיפור יחסי הגומלין.

התיאוריה השלישית היא תיאוריית המרחק החברתי והתודעתי. על פי תאוריה זו, הקשר בין בית הספר לקהילה הסובבת אותו מותאם למרחק החברתי והתודעתי ביניהם. מרחק זה מותנה בעמדה לגבי חשיבות התפקידים שממלאת הקהילה ביחס למטרות בית הספר. להלן שלוש עמדות של מנהלים ומורים לגבי המרחק החברתי והתודעתי הראוי:

1. על פי עמדת הדלת הסגורה בית הספר יכול לטפל בצורה טובה בכל נושא הקשור לחינוך הילד ועל כן יש לצמצם ככל שניתן את מעורבות ההורים בבית הספר. יתירה מזאת, נוכחות ההורים בבית הספר עלולה אף לפגוע בתהליך החינוכי.

2. עמדת הדלת הפתוחה מניחה שמרבית התהליכים החינוכיים הבסיסיים מתרחשים דווקא מחוץ לבית הספר, והוא הדין לגבי מקור המוטיבציה ללמידה. מכאן שיש צורך במגעים קרובים ביותר בין בית הספר לבין הקהילה.

3. עמדת האיזון רואה את המרחק החברתי האופטימלי בין שתי העמדות הקודמות. מחד, שבית הספר יהיה קרוב מספיק אל ההורים ואל הקהילה כדי לאפשר את התיאום הנדרש. מאידך, לא קרוב מדי באופן שהסטנדרטיים המקצועיים ייפגעו.

טענה מרכזית של המאמר היא שהיחסים בין בית הספר וההורים הם דבר חיובי שיש לטפח ולקדם. מהספרות עולה שקיים קשר חיובי בולט בין מעורבות ההורים להישגי ילדיהם, התנהגותם בבית הספר ודימויים העצמי. ישנם אמנם חוקרים הטוענים שההורים עלולים להוות מכשול לחינוך המקצועי והאובייקטיבי, אך בד בבד עולה שמעורבות הורית עשויה להעניק למורים סיוע ותמיכה המפחיתה את שחיקתם המקצועית. מעורבות הורית עשויה גם להעשיר את פעילויות בית הספר ולחזק בכך את הקשר עם הקהילה. הטענה העיקרית הנשמעת נגד מעורבות הורית מתמקדת בחוסר השוויון הנובע מכך שאוכלוסיית ההורים המעורבים שייכת בדרך כלל למעמד חברתי וכלכלי גבוה או לשכבות המשכילות.

האפשרות לסייע לילדיהם מעודדת הורים להיות מעורבים בחיי בית הספר. הסיבות לעלייה הגדולה במעורבות ההורית בשנים האחרונות נובעת מהקיצוץ במשאבים הבית ספריים, הפגיעה במעמד המורה והתגברות הלך הרוח הדמוקרטי.

כדי לבחון את הגורמים היוצרים מעורבות הורית מציג מחבר המאמר תיאוריה מקורית הנקראת תיאוריית ההזדהות-ערנות המתבססת על הזדהות ההורים עם מטרות החינוך וערנותם למתרחש בבית הספר. על פי תיאוריה זו רמת המעורבות ההורית נובעת מהשילוב בין רמות השונות של ההזדהות והערנות היוצר חמישה מצבי התייחסות של ההורים לבית הספר: ניכור, הימנעות, מעורבות מתונה, מעורבות יתר ומעורבות ללא הזדהות. בחינה אמפירית של התיאוריה חשפה גם רמות שונות של פוטנציאל למעורבות.

בין הגורמים האישיים והחברתיים המשפיעים על רמת המעורבות ההורית נמצא שמשפחות עם שני הורים מעורבות יותר ממשפחות חד הוריות. נמצא גם שאמהות מעורבות יותר בעשייה יומיומית ממשית לעומת אבות המעורבים יותר בעצות והעברת מידע הקשור לחינוך. כמו כן, במשפחות עם מספר ילדים גדול יותר יש מעורבות הורית רבה יותר וככל שעולה גיל הילדים כך יורדת המעורבות.

ממחקרים שנעשו בישראל עולה שככל שההורים מרגישים שבית הספר מגלה כלפיהם אמון כך עולה מידת מעורבותם. אולם, סיכויי המעורבות קטנים ככל שמושג המעורבות פחות ברור ומוסכם. עולה גם שככל שהדימוי העצמי של המורה גבוה יותר, כך הוא יהיה פתוח יותר למעורבות. מורים בבתי ספר על יסודיים פתוחים למעורבות יותר מבתי ספר יסודיים, ובין זרמי החינוך השונים המעורבות הגבוהה ביותר היא בזרם הממלכתי. בישראל היו גם יוזמות ממשלתיות שנועדו להגביר את מעורבות ההורים במערכת החינוך ואשר הובילו להקמתם של בתי ספר ייחודיים התואמים את השקפתם וערכיהם.

המאמר מציע לסווג את דפוסי המעורבות ההורית בפועל לחמישה סוגים: הורים כצופים (חוסר מעורבות), הורים המספקים שירותים שאינם קשורים ישירות לתהליך החינוכי (מעורבות לכאורה), הורים כלומדים (מעורבות חלקית), הורים כשותפים לתהליך החינוכי (מעורבות מלאה), הורים כקובעי מטרות ומקבלי החלטות (מעורבות מלאה).

החלק האחרון של המאמר סוקר את התפתחות הקשר בין בית הספר לבית ההורים מקום המדינה ועד לשנים האחרונות. הסקירה מצביעה על ארבעה שלבים ראשיים בהתפתחות הקשר. בשלב הראשון, בראשית התפתחותה של מערכת החינוך בישראל, הושם דגש ממסדי על עיקרון השוויון בחינוך אשר הוביל לנתק בין ההורים לבית הספר, כלומר עמדת הדלת הסגורה. בית ההורים נתפס כגורם המהווה מכשול לאחידות במערכת החינוך. יתרה מזאת, הכישלונות החינוכיים הוסברו כהשפעה שלילית של הרקע המשפחתי של התלמיד ומכאן שעל בית הספר לפצות על מחדלי הבית. בשלב השני, לקראת סוף שנות השישים, החלו לחקור במשרד החינוך את הקשר בין בית הספר לבין בית ההורים. מדיניות המשרד תאמה לתיאורית ההדדיות והגוננות המשותפת, ומאופיינת כניסיון להידוק הקשר של בית הספר עם בית ההורים.

בחצי השני של שנות השמונים הוחלט לשים דגש במשרד החינוך על נושא החינוך הקהילתי המאפיין את השלב השלישי בהתפתחות הקשר בין בית הספר ובית ההורים. הידוק הקשר בין בית הספר והקהילה נתפס כאמצעי לשיפור העבודה החינוכית בבית הספר. בשלב זה ניכרת גם מעורבות גדולה יותר של הורים בתהליכים הפורמליים של החינוך. בשני השלבים האחרונים מאמצים בתי הספר את עמדת הדלת הפתוחה, והיא ממשיכה להתקיים גם בשלב ההתפתחות הרביעי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. יחד עם זאת, שלב זה מתאפיין גם בנטייה גוברת והולכת לעמדת הדלת הסגורה הן בעקבות קונפליקטים בין הורים לבין הממסד החינוכי והן בעקבות התערבות יתר של הורים.

כאמור, המלצת המאמר היא להגביר את מעורבות ההורים בנעשה בבית הספר אך תוך הקפדה מוסדית על הגדרות וגבולות ברורים. בנוסף נדרשת גם פעולה מוסדית לחיפוש דפוסי קשר היוצרים הרמוניה בין בית הספר ובית ההורים.

המאמר סוכם ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת