חקר מדיניות החינוך: לאן הוא נעלם?

 מקור וקרדיט: יום עיון בנושא: מחקר הלכה למעשה, יחסי גומלין בין מחקר לשדה, מכון מופ"ת, 15 במרס 2005. סיכום הרצאתו של פרופ' רמי יוגב, בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל אביב.

 אנו עומדים בפני מצב שבעוד כמה שנים לא יהיה מי שיחקור מחקרי הערכה לגבי מדיניות חינוכית. לא יהיו חוקרים מתמחים בתחומי מדיניות חינוך. הולכים ונעלמים החוקרים המסוגלים לבצע מחקרי הערכה של מדיניות חינוכית. המצב כיום הוא שאין כמעט מי שייגש למחקרי הערכה גדולים. בעבר היו יחסית הרבה יותר מחקרים גדולים בתחומי ההערכה. ואילו כיום הולך ומצטמצם מספרם.

מה הן הסיבות לכך?

מחקרי מדיניות הם מחקרים מתמשכים לשנים. המחקר החינוכי נוטה כיום להיות יותר איכותני ופחות כמותי. ישנם פחות חוקרים לביצוע מחקר כמותי גדול.  במקרים רבים מבחינת המדיניות בחינוך, מחקר איכותני אינו יכול להחליף מחקר כמותי.

המדיניות החינוכית השתנתה בעצמה. המדיניות החינוכית בעשור האחרון הפכה למדיניות של העצמת בית הספר, לכלי שרת של יצירת אוטונומיה בשדה. כדי לחקור תחום זה צריך לחקור יותר עמדות בשדה וקשה לחקור את המדיניות עצמה. כל העניין של ההערכה הופך במידה רבה לעניין של עמדות וחקר עמדות ולא לכך מכוונים מחקרי הערכה ארוכי טווח בחינוך. מחקרים פרשניים של מדיניות חינוכית המפרשים את העמדות שלהם הם הרבה יותר קשים למימוש. בנסיבות אלו, מחקרי המדיניות החינוכית הופכים להיות יותר ויותר מסובכים, וזאת בגלל ההעצמה לבתי הספר.

הדינאמיקה הבית-ספרית משפיעה יותר מכל על עמדות מנהלי בתי הספר וכאן נכנסים לתמונה משתנים בלתי רצויים המשפיעים על ההערכה: שיקולי תקינות פוליטית בעמדות המנהלים. מבחינה מחקרית זו בעיה אימננטית, שכן המחקר אינו מסוגל לזהות למעשה מה גרם לשינוי המדיניות. שיקולי תקינות פוליטית (Political Correct) מסתירים את הגורמים האמיתיים לשינוי החינוכי .

המסקנה מכל התהליכים הנ"ל היא שחקר מדיניות החינוך הולך ומדלדל. מה ההשלכות של מציאות זו?

מאחר ואין הרבה חוקרים, יש ירידה בסטנדרטים של המחקרים הקיימים ולא דווקא בגלל החוקרים עצמם. בהקשר זה מדווח פרופסור רמי יוגב על מחקר גדול שהתבצע בישראל על ניהול עצמי של בתי ספר. המחקר ניסה מבחינה מתודולוגית לשלב מחקר כמותי עם מחקר איכותני, אך מבחינה מתודולוגית נוצרה חלוקה לא נכונה ובלתי מאוזנת. נוצר מצב שהופעלו, למעשה, שני מחקרים נפרדים שכל אחד מהם התבסס על מתודה אחרת ושניהם הגיעו למסקנות מוטעות. חוסר מיומנות בניתוח גורמים (היו יותר סדרות נתונים חסרים מסוג Missing Data שפגעו במדגם). ליקוי נוסף היה במחקר האיכותני אשר עשה שימוש במחקר אתנוגארפי של 5 בתי ספר בלבד מקבוצת בתי הספר של ניהול עצמי. הם השתמשו במחקר נטורליסטי שלא מתאים לבדיקת היבטים של ניהול עצמי ומדיניות חינוכית.

התוצאה היא שהיום נערכים ומתגבשים מחדש 2 מחקרים חדשים לחלוטין לבדיקת העניין של ניהול עצמי בבתי הספר, מדובר על מחקרים כמותיים שאינם מלווים אך ורק בניתוח גורמים. לצד החוקרים פועלת ועדת היגוי מלווה אשר הפכה להיות דומיננטית בתהליך.

המסקנה: בגלל שיש היום מעט חוקרים מיומנים בתחומי מדיניות החינוך, קשה להסתמך ולבנות על הממצאים המתקבלים מן המחקרים הנערכים בפועל. העובדה שמשרד החינוך עצמו, מבצע לעתים את המחקר יש בה גם  כדי להעיד  על ירידה במקצועיות  המחקרית .

המקרה של מבחני המיצ"ב

פרופסור רמי יוגב מביא את הדוגמא של מבחני המיצ"ב כביטוי נוסף של ההחמצה לחקר מדיניות החינוך. מבחני המיצ"ב לא נועדו לבדיקת מחקריימדיניות, אלא יותר כשיטה לדחיפת ולהמרצת בתי הספר לשיפור ההישגים. המיצ"ב הוא בעצם סקר נתונים ומנסים להטות אותו לכיוונים אחרים של השפעה על הישגים לימודיים. המדיניות החינוכית נבדקת ע"י שימושים שלא נועדו בכלל לבדוק אותם (כגון המיצ"ב). שימושים אלו גם לא עונים על הסטנדרטים המחקריים הנדרשים.

לדעתו של פרופסור רמי יוגב, גם מבחני ההישגים הבינלאומיים אינם בהכרח שיטתיים. יש בהם הרבה מאד Missing Data המשפיעים על תוצאות המדגם (20% מהנתונים הם בחזקת Missing Data).

 לדעתו, של פרופסור רמי יוגב, כאשר משרד החינוך פועל בלי הכוונה של מדען ראשי יש לכך השלכות על דור ההמשך של חוקרים.