חקר הרפורמות החינוכיות בפינלנד ובניו-זילנד

מקור:
הרפורמות החינוכיות בפינלנד ובניו-זילנד, הפקת לקחים ומסקנות למערכת החינוך הישראלית, הוצאת הסתדרות המורים בישראל, עמ' 10-40

הרפורמה בפינלנד

הכוונה החינוכית של כל הרפורמות בפינלנד היא להעלות את רמת החינוך ולתת רמת הזדמנות שווה ונגישות לכל סוגי האוכלוסייה ולכל אזורי המדינה. כמו כן ישנו דגש על גמישות החינוך, על בחירה אישית ועל בינלאומיות. כוונת הרפורמה הייתה לאפשר לתלמידי החינוך המקצועי שימוש במשאבי החינוך העיוני, ולאפשר לתלמידי החינוך המקצועי לקבל גם תעודת מקצוע וגם תעודת בגרות בו זמנית, דבר שנמנע מהם בשיטה הקודמת.

הבעיות שאובחנו בחינוך הפיני המסורתי בשנת 1989 היו: נשירה גבוהה במיוחד בחינוך המקצועי, אי יעילות בניצול מקומות הלימוד, זמן חינוך ארוך מידי ואי הכשרה של צעירי פינלנד לעבודה בכמה ענפי תעשיה בו-זמנית.

הגופים שהשתתפו במהלך הרפורמה

בניסוי שקדם לרפורמה השתתפו מורים ונציגיהם, תלמידים ונציגיהם, נציגי הגופים המממנים את הניסוי ומומחים חינוכיים שונים.
תהליך הרפורמה לווה בוויכוחים באמצעי התקשורת הפינית וכן בקרב המומחים. הועד הפרלמנטרי לחינוך ותרבות שמע כ-300 מומחים העוסקים בצדדים השונים של הרפורמה החינוכית.

שלב הניסוי

תחילה החלו בשנת 1992 ב-16 יחידות לימוד ניסיוניות בכל מחוז. בכל יחידה ניסויית היו מורים ראשיים, נציגי המענק הכספי ונציגי המורים והסטודנטים.
הניסוי שילב את האפשרות לתת לסטודנטים חופש בחירה רב יותר ונעשה שימוש בשיטות חינוכיות מתקדמות בהוראה/למידה.
התוצאה החשובה ביותר של הניסוי ושל הרפורמה היתה בחירה אישית רבה יותר לתלמידים שיצר בין השאר, שקיפות של המערכת החינוכית.

ההשפעות של הרפורמה

חופש הבחירה השפיע לטובה על המוטיבציה של התלמיד הפיני. בממוצע 30-40 אחוז מהתלמידים בוחרים קורסים בבית ספר שאינו שלהם. התכנית אומצה גם על ידי 49 עיריות ורשויות מקומיות שלא שותפו בניסוי.

מאז הרפורמה יש עלייה ניכרת בקרב הסטודנטים הצעירים להמשיך בלימודיהם בחינוך הגבוה או בחינוך המקצועי.

החוק האוניברסיטאי החדש שם דגש על שיתוף פעולה בין-לאומי בין פינלנד ליתר ארצות העולם. לסטודנטים המבנה האוניברסיטאי יוצר גמישות ומותאם לתכניות זרות בחו"ל.

ישנו ניסיון להכפיל את כמות הסטודנטים הזרים בפינלנד עד לשנת 2010.

כל האוניברסיטאות הפיניות מוערכות באמצעות הערכה חיצונית. גם הסטודנטים משתתפים בתהליך הערכה, המבוסס על הערכה עצמית ועל כזו המתבצעת על ידי מומחים בינלאומיים.

הרפורמה בניו-זילנד

כוונות הרפורמה: כוונות חינוכיות

הרצון היה להתאים את מערכת החינוך של ניו-זילנד לשוק החופשי העולמי ולתחרות; העברת מרכז הכובד ממשרד החינוך אל בתי הספר; העברת הכוח, האינפורמציה והאחריות אל ההורים, המורים והקהילה.
היה רצון להעמיק את היחסים בין הבית לבית הספר, להגדיל את ההזדמנות החינוכית של כל קבוצות האוכלוסייה ובמיוחד השכבות החלשות והמאורים.

הגופים שהשתתפו במהלך הרפורמה

נוצרו סוכנויות חינוכיות חדשות. מחוץ למשרד החינוך הוקדם משרד חינוך ממשלתי הנקרא:

New Zealand Qualification Authority (NZQA) העוסק בסטנדרטים של בתי הספר התיכוניים והמקצועיים, בדרישות ממכללות להוראה, בדרישות לתעודת הוראה וכד'.
משרד זה פיתח כלי ההערכה הדרושים לרפורמה בשותפות עם 200 קבוצות ייעוץ (גם מתחום התעשייה)

כמו כן הוקם ועד לרישום מורים אשר ממונה על רישום מורים חדשים, מורים זרים ומורים החוזרים ללמד.

בכל בית ספר ישנו חבר נאמנים, אשר מנהל את בית הספר ומורכב ממנהל, מורה, הורה ואנשים מקהילת בית הספר. הם אלו השוכרים והמעסיקים את צוות בית-הספר.

משכורות המורים נקבעות במשרד החינוך, ומשולמות על ידי משרד החינוך.

בשנת 1991 עברה ניו-זילנד לשיטה בה ההורים בוחרים את בית-הספר של ילדיהם.

התהליך הארגוני

הרפורמות החינוכיות בניו-זילנד החלו בשנת 1989. בוטלו מחלקות החינוך המחוזיות – בעוד שבמחלקה לחינוך בעבר הועסקו 4000 איש במשרד החינוך החדש היו 400 עובדים בלבד.

קבלת ההחלטות עברה לבית הספר האינדיבידואלי, למרות שמשרד החינוך המשיך לקבוע את הדרישות מבית הספר. משרתם של מורים חדשים לא היתה מובטחת בחמש השנים הראשונות לעבודתם.

אחת התוצאות של הרפורמה היא, שהאחריות למורה הועברה מן הבירוקרטים במשרד החינוך שלא הכירו את המורה, אל המקצוענים המקומיים: האדמיניסטרציה הבית-ספרית והמורה המאמן. כתוצאה התפתח מערך תמיכה במורים החדשים הממומן בעזרת משרד החינוך.

משרד החינוך רק בודק שההוצאות לחינוך מנוהלות בצורה הטובה ביותר. הממשלה גם אחראית לתכנית הלימודים.

כאשר הכלכלה השתפרה במחצית שנות ה-90 נוצר מחסור במורים. בתגובה הציע משרד החינוך תכנית שנתית להסבה להוראה לבעלי תארים שאינם בתחום החינוך. כמו כן נשכרו מורים מאוסטרליה ומבריטניה.

בשנת 1996 ממשלת ניו-זילנד החלה בתכנית שנועדה לתמוך במשפחות בעלות הכנסה נמוכה. הממשלה מספקת בכל שנה הטבות כלכליות ל-160 תלמידים.

ההשפעות של הרפורמה

בתי ספר הפסידו במשך 10 שנים כ-10% תמיכה ריאלית ורבים נעזרים בהתרמה.

רק ב-13% מהכיתות היו יותר מ-30 תלמידים.

לעומת שעות העבודה של המורים לפני הרפורמה, נוצרה עלייה במספר שעות העבודה של המורים (51.5 שעות שבועיות) והמנהלים (60 שעות).

מעורבות ההורים בבתי הספר פחתה ויותר נשים יצאו לעבוד. במקביל נוצרה יותר תחרות בין בתי הספר. בתי הספר במקומות הנמוכים מבחינה סוציו-אקונומית ובתי-הספר של המאורים סובלים ממקורות כספיים דלים, מבעיות של צוות וממעורבות דלה של הורים. מי שדוקא נהנה מהרפורמות היו הלבנים והעשירים.

מידת שביעות הרצון של ההורים מבית הספר היתה 80%, כפי שהיתה לפני החלת הרפורמה.

השוואה בין הרפורמה החינוכית בפינלנד ובניו-זילנד

1. בשתי הרפורמות נעשה ניסיון להעביר את הכוח ממשרד החינוך המרכזי לבתי הספר או לקהילה המקומית.
2. בשתי הרפורמות נעשה ניסיון לאפשר לתמידים ולהוריהם יותר חופש בחירה חינוכי. 6% מהסטודנטים הפיניים הלומדים בבתי ספר מקצועיים ניצלו את ההזדמנות להוציא תעודת בגרות, דבר שלא היה אפשרי בשיטה הקודמת.
3. בשתי הרפורמות הוקמו ועדים מקומיים שפיקחו על ביצוע הרפורמה. בשתי המדינות היו גופים מרכזיים שפיקחו על ביצוע הרפורמות.
4. בשתי הרפורמות המדינה לא הסירה מעצמה אחריות לגבי החינוך: בניו-זילנד המדינה המשיכה לפקח על שכר המורים וברוב בתי הספר שילמה אותו בעצמה וכן שילמה את שכר האדמיניסטרציה בבתי הספר התיכוניים והמקצועיים הציבוריים. כמו כן ניהלה הממשלה גוף המפקח על הערכת ביצוע הרפורמה ועל רישום המורים החדשים ומימנה את גוף הייעוץ וההדרכה למורים החדשים בבתי הספר.
בפינלנד המשיכה המדינה לפקח ולממן את החינוך הגבוה והקימה את רוב המכללות הטכניות במהלך הרפורמה. המדינה המשיכה לסבסד את מערכת החינוך מגן הילדים ועד לקבלת תארי דוקטורט בחינם בחינוך, כולל ארוחות חינם.
5. בשתי הרפורמות המורים הפעילים לא היו צריכים לממן את מחיר הרפורמות. ברפורמה הפינית פתיחת המכללות הטכניות הרחיבה את אפשרויות התעסוקה של המורים. הרפורמה הניו-זילנדית המורים הותיקים לא נפגעו. מורי ניו-זילנד מנעו את סגירת בתי הספר שלא היו פופולריים בקרב האוכלוסייה.

השוני בין הרפורמות

הפילוסופיה של שתי הארצות שונה. פינלנד היא חלק מארצות סקנדינביה שיש בהן חקיקה סוציאלית מתקדמת ביותר. הפער בין העשירון העליון לתחתון בסקנדינביה הוא בין הנמוכים ביותר.

מטרת הרפורמה החינוכית הפינית היא להשיג יותר שוויון לכל החברה, והיא עשתה זאת בדרך של שיתוף פעולה חינוכי בין מוסדות החינוך ברמה המקומית. התוצאה היא העלאת רמת ההשכלה לכלל האוכלוסייה והשגת תוצאות מעולות ברמת הבין לאומית והאירופאית. אחוז המסיימים באוניברסיטאות ובמכללות הטכניות הוא מהגבוהים.

יש לציין שהרפורמה בפינלנד נעשתה בדרך של ניסוי שנערך משנת 1992 עד 1997.

הרפורמה החינוכית בניו זילנד היא שונה: אמנם המטרה המוצהרת היתה לספק יותר הזדמנויות חינוכית לכל החברה, אולם בפועל המצב היה שונה – שליש מבתי הספר היו צריכים לגייס תרומות בשווי 15 אלף דולר ניו-זילנדים כדי לעמוד בצרכי החינוך. בתי הספר הפכו למבודדים הן מבחינה גזעית והן מבחינה מעמדית.

הדבר השני בו שונה הרפורמה הניו-זילנדית היא בפגיעה במורים החדשים שהיתה תלויה בתנאי השוק החופשי בלבד. דבר זה גרם לירידה במספר הנרשמים למקצוע ההוראה ולמחסור חריף במורים. הרפורמה בניו-זילנד התרחשה בין-לילה ומשיטה ריכוזית של ניהול החינוך על ידי משרד החינוך המרכזי והמחוזות התחלפה לשיטה ביזורית המבוססת על בתי הספר.

הפקת לקחים ומסקנות למערכת החינוך הישראלית מהרפורמות החינוכיות בפינלנד ובניו-זילנד

לפי המחבר, הרפורמה הניו-זילנדית מזכירה ברוחה (שוק חופשי) ובכוונותיה את דו"ח דברת הישראלי. להלן חלק ממסקנותיו והמלצותיו:

*התוצאות השליליות העשויות להיווצר הוא שבתי הספר במרכז בו מצויה האוכלוסייה העשירה והחזקה עשויים לפרוח ואילו בתי הספר הפריפריה ובמרכזים העירוניים החלשים עשויים להידרדר. כמו כן מוסיף טיל "אם למשל נחשוב כמה תרומות עשוי בית ספר בצפון ת"א לגייס לעומת בית ספר בדרום ת"א...לעומת בתי ספר בפריפריה, הרי שהתוצאות ברורות למדי". (עמ'30-31).

לדעת המחבר רפורמה חינוכית יש לשפוט על פי תוצאותיה ולא על פי כוונותיה ומעדיף דרך של שיתוף פעולה ואיגום משאבים על פני תחרות בין מוסדות חינוך.

*טיל מדגיש את העובדה שבשתי המדינות לא נפגעו המורים הותיקים והפעילים בשטח, ובניו-זילנד מערכת החינוך קיצצה קודם כל באדמיניסטרציה.

*מומלץ שהממשלה לא תיסוג מתפקידה כשחקן מרכזי במערכת החינוך ותמשיך לשלם למורים את שכרם. בישראל המועצות המקומיות והעיריות אינן ממלאות את תפקידן הראוי בפיקוח על המבנים הפיזיים של בתי הספר ובתשלום עבור האדמיניסטרציה וספק אם יוכלו לספק למורים שכר ראוי ובזמן.

*טיל מזהיר שבדומה למצב בניו-זילנד, עקב פיטורי המורים בשנים האחרונות, הקיצוץ המערכת החינוך, הרעת תנאי העבודה למורים החדשים והעלאת סף הקבלה למכללות למורים ישנה ירידה דרסטית ברישום למכללות להכשרת מורים ועלול להיווצר מחסור במורים גם בישראל.

*לדעת טיל מומלץ גם בישראל לנסות את יישום דו"ח דברת במספר רשויות מצומצם לפני שמעבירים את כל המדינה להליך זה.

* לגבי יום לימודים ארוך מזכיר טיל שבפינלנד הושגו הישגים בלעדיו, ואילו בניו-זילנד הסביבה הפיזית אפשרה זאת וכללה חדרי אוכל מפוארים, פינות עבודה למורים והתלמידים, שירותים נאותים וכיו"ב. ניסיונות ליצור יום לימודים ארוך בישראל נכשלו בעיקר בגלל שתשתית רוב בתי הספר אינה מותאמת לכך.

*כדי לאפשר קשר איכותי בין המורה לתלמידים ולהפחית את רמת האלימות והניכור בכתה מומלץ להקטין את גודל הכתה עד ל- 30 איש. בניו-זילנד, לאחר הרפורמות, רק ב-13% מהכיתות היו יותר מ-30 תלמידים. בפינלנד מספר התלמידים בכיתה היה נמוך מכך.

* הדגם המטיל אחריות על הועד המקומי הכולל הורה, מורה ונציגי אדמיניסטרציה כמו בניו-זילנד, יכול להסיר מעט מעמסה מעל כתפי המנהל הישראלי.