חינוך לשלום: מאפיינים, אתגרים ומכשלות

מקור: החינוך וסביבו, שנתון המכללה כ"ח, הוצאת מכללת סמינר הקיבוצים, עמ' 97-102

קטעים מתוך ראיון שערך ד"ר נמרוד אלוני עם פרופ' גבי סלומון, חתן פרס ישראל לחינוך וראש המרכז לחקר החינוך לשלום באוניברסיטת חיפה.

ממתי אפשר לתארך את החינוך לשלום, והאם אפשר לדבר על שלבים בהתפתחותו?

"החינוך לשלום הוא פרקטיקה שקיימת כמעט מאה שנים...בצורה ממוסדת יותר התפתח החינוך לשלום אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך הכרה שחובה על מערכת החינוך לתרום את חלקה למניעת תופעות של גזענות, רצחנות ותוקפנות מן הסוג שהביא להרג של עשרות מיליוני בני אדם במחצית הראשונה של המאה העשרים. גם אם הדברים לא נאמרים במפורש, נראה שהפרקטיקה של החינוך לשלום היא אחת ההשתמעויות ההכרחיות מן המנשר הבינלאומי המחייב של "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם".

כיצד היית מגדיר את המשפחה המושגית או הקטגוריה הרחבה שאליה משתייכת הפרקטיקה של החינוך לשלום?

"...אני לא בטוח שיש לקטגוריה זו שם אחד טוב ומוסכם. למשפחה זו שייכים גם החינוך לאזרחות, לדמוקרטיה, לזכויות האדם, לרב-תרבותיות, לדו-קיום, לשונות ולאנטי גזענות"

איך היית מגדיר ומאפיין את החינוך לשלום?

"את החינוך לשלום יש לראות ולהבין על פי ההקשרים השונים שבו הוא מיושם. הקשר אחד, מקובל לכנותו "קונפליקט עיקש", הוא כאשר שתי קבוצות לאומיות או דתיות נוהגות בעוינות ובתוקפנות זו בזו...הקשר השני הוא של קונפליקט מתון, על פי רוב פנים-חברתי, שיאנו מתנהל בין מדינות, אלא בתוך מדינות בין קהילות בעלות מאפיינים בדלניים או אתנוצנטריים. בקונפליקט עיקש החינוך לשלום מנסה לתרום את חלקו להקטנת העוינות ההדדית, להכשרת הקרקע לתהליכי פיוס ושלום, וכמובן לסיום הלוחמה – על השכול והחורבן שהיא ממיטה על הצדדים הנצים. בקונפליקט מתון ייעודו של החינוך לשלום הוא למתן את העוינות בין קהילות אתניות יריבות, לצמצם את ממדי הגזענות ושנאת הזרים, ולבסס תנאים להוויה רב-תרבותית של דו-קיום בשלום ובכבוד הדדי. חשוב לציין שיש גם חינוך לשלום בהקשר שלישי – של חברות דמוקרטיות הניכרות במידה רבה של יציבות והרמוניה חברתית...ושם הוא משתלב במכלול החינוכי הערכי לאזרחות אחראית ומעורבת, לשוויון בין המינים ולצדק חברתי, לתרבות דמוקרטית ולכבוד לאחר, ולאחריות גלובלית בענייני אתיקה ואקולוגיה."

מה מצב החינוך לשלום בישראל של ימינו?

"המצב בארץ הוא בעיקר של אכזבה ועייפות...אחד הממצאים הבולטים בחקר החינוך לשלום הוא שהעשייה החינוכית לשלום, גם כשהיא במיטבה, לא מחוללת שינויים מהותיים בתפיסת העולם ובליבה של הנרטיבים התרבותיים, אלא מצליחה לשנות לטובה רק עמדות פחות מרכזיות, כך שאם לא מקפידים לתחזק את העמדות החדשות והחיוביות הללו, מהר מאוד הן נכחדות בשיגרת היום-יום.

כיצד היית מגדיר את יעדיו העיקריים של המרכז לחקר השלום שאתה עומד בראשו?

"שלשוה יעדים מרכזיים למרכז לחקר החינוך לשלום:

1. לבחון את התקפות, את התועלת ואת הערך של תוכניות לחינוך לשלום במצבים של סכסוכים עיקשים.
2. להבנות תיאוריות מוצלחות יותר מן הקיימות ולהעמיד אותן למבחנים יישומיים בשדה החינוך לשלום.
3. להיות גורם בעל אפקט מעורר, מדרבן ומסייע בתחומי התיאוריה והפרקטיקה של החינוך לשלום.

...גם אם ההרגשה העולה מן הפרקטיקה של החינוך לשלום היא לעתים סיזיפית, וגם אם המחקר האקדמי בתחום הזה הוא רק בחיתוליו, אין מקום לחידלון או לרפיון רוח. כאשר מקפידים על תשתיות של חינוך כללי הומניסטי, חינוך אזרחי דמוקרטי, חינוך אינטלקטואלי רציונלי וביקורתי וחינוך רגשי לסולידריות אנושית, לרצון טוב ולאמפתיה אוהבת, כשמקפידים על כל אלה לתוכניות של חינוך לשלום – חדשניות ומתוחזקות – יכול להיות ערך מוסף חשוב ביותר של התקדמות לקראת מציאות של פיוס ושלום. זה אולי לא מביא גאולה, אבל בלעדי תוכניות שכאלה גם נעלמת התקווה וגם נכחדת אותן עמדות ואיכויות שיכולות לחולל שינוי לקראת מציאות עדיפה - של רווחה, שוויון ושלום."

נושאים נוספים שעלו בראיון:

מנין נולד העיסוק בחינוך אצל פרופ' סלומון, מתי זוהה הייעוד ומה היו ההתגשמויות שלו במשך השנים? מה המוטיבציה ביסוד המעבר שעשה מחקר החינוך, הפסיכולוגיה והתקשורת אל תחום חקר החינוך והשלום? במה מתמקדים המחקרים של המרכז לחקר השלום שפרופ' סלומון עומד בראשו ועוד.