השימוש בסיפורים ככלי עזר בחינוך לשלום

מקור: "לרפא את העמים באמצעות הסיפור", פנים-הקרן לקידום מקצועי, גיליון 31, 2005, עמ' 62-71

ההתייחסות לחינוך לשלום באה לידי ביטוי בעולם בכלל, אך בישראל העיסוק בו רב במיוחד, בשל הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מטרת המאמר להדגים כיצד ניתן להיעזר בסיפורים בפיתוח תוכניות התערבות ובמחקר בתחום החינוך לשלום.
ניתן לחלק את התוכניות שפותחו בעשורים האחרונים בישראל לשני סוגים עיקריים: תוכניות מפגש בין יהודים וערבים, ותוכניות לימודים והעשרה, המיושמות לרוב בבתי הספר במגזר היהודי, בשיעורי אזרחות וחינוך.

הספרות המחקרית מציגה שלושה סוגים עיקריים של מפגשים בין קבוצות בקונפליקט:

1. קבוצות ממוקדות ביחסי אנוש (Human relational groups)
מבוססות בעיקר על תיאוריית המגע. מטרתן העיקרית היא יצירת יחסים אישיים בין משתתפי המפגש. ההנחה היא שבאמצעות היכרות אישית ניתן לרופף ולשנות סטריאוטיפים, עמדות והתנהגות. במפגשים יש מעט מאוד התייחסות לרקע ההיסטורי ולמציאות הפוליטית העכשווית של הקבוצות. מחקרים מורים שלגישה זו יש, בדרך כלל, יתרון בטווח קצר, משום שהמציאות הפוליטית העוינת מוחקת לרוב את השפעת הקשר הבין-אישי המיטיב. חיסרון נוסף הוא שלמרות הניסיון ליצור סימטריה בתוך הקבוצות, באמצעות מספר שווה של משתתפים, מעמד סוציו-חברתי דומה וכו', עדיין בולטת הא-סימטריה במפגש.

2. קבוצות על פי מודל העימות (The confrontational model)
מודל זה התפתח בנווה שלום וגבעת חביבה, בתגובה לביקורת על תיאורית המגע. גישה זו מתמקדת בזהות הקולקטיבית וביחסים הלא-סימטריים בין הקבוצות, על חשבון יצירת קשרי ידידות בין המשתתפים. מטרת הגישה לחזק את המיעוט, ולעזור לרוב להתמודד עם אמביוולנטיות וקונפליקטים הנוגעים לשליטה. בקבוצות מפגש מסוג זה יש  דיון נוקב בקונפליקט. היתרון של קבוצות אלו הוא בנטיית המשתתפים לעשות עבודה פנימית, ולנסות להתמודד עם הדברים הקשים שעולים במפגש. הקושי במפגשים הוא בצורך לנהל מאבק חיצוני ולפעמים פנימי, ובתסכול שחווים משתתפים משני הצדדים.

3. קבוצות ממוקדות בסיפורי חיים (Family stories encounter groups)
סוג חדש יחסית של קבוצות, מטרתו לשלב את שני המודלים הקודמים. המשתתפים משתפים את הקבוצה בסיפורים המשפחתיים שלהם. השיתוף מאפשר חיבור ברמה אישית ודיון במרכיבים הקולקטיביים של הסיפורים. באמצעות הסיפורים מתאפשרת עבודת עומק אישית וקבוצתית בעניינים הקשורים לקונפליקט. מטרת השיתוף בנרטיבים האישיים היא להגביר את יכולת המשתתפים לפתח היכרות, מודעות ואמפתיה כלפי ה"אחרים".

המחברת מציגה שתי תוכניות, שהמשותף להן הוא השימוש בסיפורים כאמצעי עזר בפרויקטים ובמחקר של חינוך לשלום:

הפרויקט הראשון הוא תוכנית התערבות המבוססת על ספרותרפיה כאמצעי לשינוי עמדות ילדים יהודים כלפי ילדים ערבים, הפחתת סטריאוטיפים וחיזוק הנכונות לקשר חברתי. ספרותרפיה מוגדרת כעזרה פסיכולוגית באמצעות ספרות. מטרתה ליצור הפוגה במתח ושחרור אנרגיות, והרחבת ההבנה, הסבלנות והפתיחות לאחרים. חוקרים מסכימים שהשיטה מסייעת, בעיקר לילדים, לשייך התנהגויות בלתי רצויות או מביכות לאחרים, במקום לעצמם, וכך מאפשרת לטפל בהן בראייה מציאותית יותר. באמצעות הספרותרפיה ניתן גם לפגוש את החלקים "הרעים" בעצמך באופן פחות מאיים, ואולי לנהל עמם דיאלוג פנימי.

מטרת התכנית להגמיש ולרופף סטריאוטיפים ולהגביר את הנכונות לקשר חברתי של ילדים יהודים עם ילדים ערבים. היא פותחה בגלל הצורך למצוא שיטות אלטרנטיביות לפגישה עם ערבים בבית הספר, או כהכנה לקראת מפגשים בין ילדים יהודים וערבים. הרציונל של התוכנית הוא, שבמקום מפגש פיזי יחשפו התלמידים למפגש עם ילדים ערבים דרך סיפורים המציגים מפגשים בין ילדים יהודים וערבים. בכל סיפור עולים קונפליקטים ומוצעות דרכי התמודדות. התוכנית משלבת קריאה בסיפורים ודיון עליהם ברוח הספרותרפיה, המעודדת דיון חופשי באספקטים של המפגש, והעלאת רגשות חיוביים ושליליים ביחס ל"אחר".

הרציונל של השימוש בטכניקה זו הוא האפשרות להעביר לילדים חוויה של מפגש עם האחר באמצעות יצירות ספרותיות, באופן שאינו מאיים על הילדים, ומאפשר להם להביע רגשות חיוביים ושליליים במסגרת מוגנת יחסית. תהליך הספרותרפיה נבנה מכמה שלבים, שמתבטאים בתחושות ובמחשבות של הילד במפגש עם היצירה הספרותית:

• הזדהות - מטרת תוכנית ההתערבות להוביל לפיתוח תחושת הזדהות עם הדמויות בסיפורים, בדרך כלל עם דמות הילד היהודי, ודרך ההזדהות להביע רגשות ודעות ביחס לדמויות הילדים הערבים.
• השלכה - החשיפה ליצירה הספרותית וההנחיה מאפשרות לילדים להביע כעס, פחד, חשש ואשמה, הן כלפי גיבורי הסיפור והן כלפי העצמי, באופן ישיר בדיון בכיתה. התמודדות עם רגשות מאפשרת הקלה והפחתה של רגשות שליליים ומתח.
• תובנה - השלב הגבוה ביותר שבו מפתח הפרט מודעות לרגשותיו, מניעיו וצרכיו, והבנה להשקפותיו ורצונותיו של האחר. התובנה מאפשרת ראייה מורכבת יותר של מניעי הגיבור בסיפור. מהבנה זו נוצרת הפנמת תפיסות וערכים חדשים.

התוכנית מורכבת משישה מפגשים ספרותרפויטים של 45 דקות. בכל שיעור המנחה קורא בקול סיפור או פרק מספר, ומתפתח דיון על נושא הסיפור. את הסיפורים שנבחרו כתבו סופרים ישראלים בעשורים האחרונים. הם מציגים קשיים, קונפליקטים וחששות ביצירת קשרים בין ילדים יהודים וערבים, יחד עם דרכי ההתמודדות האפשרויות והסיכוי ליצירת קשר זה: "סמי ואורי" (כהן, 1981), "הרפתקאות דנידין ודינדין שומרי השלום" (שריג, 1995), "בעקבות המשאית הכחולה" (רווה, 1992), "נאדיה" (רון-פדר, 1985), "ידידות במבחן" (אורגד, 1987).

התוכנית יושמה בבית ספר יסודי באזור השרון, במסגרת חד-שבועית. נבחרו באקראי 120 ילדים בכיתה ה' (גילאי 10-11) ולוותה במחקר הערכה. במחקר חולקו המשתתפים באופן אקראי לארבע קבוצות - שתי קבוצות ניסוי ושתי קבוצות ביקורת. כל הנבדקים עברו תוכנית התערבות של שמונה מפגשים בני שיעור אחד, על ידי אותה חוקרת. התוכנית שהועברה לקבוצת הניסוי עסקה בתכני מפגשים בין ילדים יהודים וערבים. התוכנית שהועברה לקבוצת הביקורת עסקה בתכנים הקשורים לצמחים ובעלי חיים. בכל מפגש הוקרא בקול חלק מסיפור או ספר והתפתחה שיחה בכיתה, המבוססת על טכניקות של ספרותרפיה (כהן, 1995 קובובי, 1992). כל הנבדקים התבקשו לענות על שני שאלונים, לפני ואחרי תוכנית ההתערבות. במחקר נעשה שימוש בשאלון סטריאוטיפים וקשר חברתי, המבוסס על  שאלון שפיתחו דינר ובר-טל (1993). שאלון זה הותאם למחקר הנוכחי בעזרת שימוש בשאלות משאלון אחר, שפיתח מאחמיד (1981), המבוסס על  טכניקת מיון תכונות לפי מידת שייכותן לאדם או קבוצה מסוימת.

השערת המחקר הראשונה היתה, שתוכנית ההתערבות תרופף את הראייה סטריאוטיפית של דמויות הילדים הערבים בקבוצת הניסוי, ביחס לקבוצת הביקורת. השערה זו אומתה. במחקר נמצא כי בעקבות תוכנית ההתערבות חל  שינוי בחשיבה הסטריאוטיפית בקבוצת הניסוי, וילדים יהודים מקבוצה זו הביעו פחות סטריאוטיפים מילדי קבוצת הביקורת, הן כלפי דמויות יהודיות והן כלפי דמויות ערביות.

השערת המחקר השנייה היתה, שתוכנית ההתערבות תגביר את הרצון של הילדים לשלום ואת הרצון הנתפס של דמויות ה"אחר" הערבי לשלום, בקבוצת הניסוי ביחס לקבוצת הביקורת. השערה זו אוששה באופן חלקי בלבד. בעקבות התוכנית לא נמצא שרצון הילדים היהודים לשלום גבר, אך בקבוצת הניסוי נתפסו הדמויות של הילדים הערבים כרוצות יותר בשלום.

השערת המחקר השלישית היתה, שתוכנית ההתערבות תגביר את הנכונות של הילדים היהודים לקשר חברתי עם ילדים ערבים. השערה זו אומתה. במחקר נמצא  כי ילדים יהודים מקבוצת הניסוי, שעברו את תוכנית ההתערבות, גילו יותר נכונות לקשר חברתי בכלל, ועם ילדים ערבים בפרט, מילדים בקבוצת הביקורת.

המפגש האחרון נועד לסכם את התוכנית ואת התכנים, הרגשות והמחשבות שהובעו בעקבותיה. ילדים רבים התייחסו לקשר האישי בין ערבים ליהודים ואמרו ש"המסר הוא שאפשר להיות חברים של ערבים, שהם לא כל כך שונים מאתנו". אחרים דיברו על השלום ועל כך שהמסר הוא שצריך שלום. ילדים דיברו על הקושי והפחד מפני הערבים שיכולים לפגוע בנו, ואחרים התייחסו לקונפליקט ולקושי להחליט מיהו ידיד ומיהו אויב.
ילדים רבים אמרו שהתוכנית שינתה את דעתם כלפי ילדים זרים בכלל ובמיוחד כלפי ערבים.
ילדים ספורים אמרו שהתוכנית לא השפיעה על דעותיהם, וילד אחד הוסיף ואמר שלמרות מסר הידידות, צריך להיזהר ולבדוק היטיב עם מי מתיידדים.

הממצאים האמפיריים, כמו גם ההתרשמות של החוקרת והציטוטים מדברי הילדים, מצביעים על כך שתוכנית הספרותרפיה גרמה לשינוי תפיסתי ורגשי ביחס של ילדים יהודים כלפי ילדים ערבים, ולהגברת הנכונות לקשר חברתי עמם. התוכנית יצרה גירוי לחשיבה על נושאים קונפליקטואליים בקשר, ועודדה התמודדות עם רגשות של חשש, פחד ודחייה. הילדים היהודים הכירו בבעייתיות הנושא, ואף שבסיפורים או בדיון לא תמיד נמצאו פתרונות מעשיים, היתה נכונות לשוחח בפתיחות ולהקיש מהמצבים בסיפור למצבים בחיי היום-יום של הילדים. 

בצד האופטימיות העולה ממחקר זה, חשוב לציין שהוא נעשה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, בתקופה שהתאפיינה ברגיעה יחסית. באותה העת רבים בחברה הישראלית חשו שאנו הולכים לקראת פיוס ושלום עם השכנים הערבים.

הפרויקט השני הוא מחקר שנעשה בשנים 2000-2001 באוניברסיטת בן גוריון בנגב. במרכז המחקר עמדו תהליכי הבניית זהות אישית וקולקטיבית אצל צעירים בישראל. מטרת המחקר היתה לבחון, באמצעות תגובות מרואיינים לדילמות שהוצגו בשתי נקודות זמן במשך שנה אחת, כיצד משתנה תפיסת ה"אחר" הפלשתינאי/יהודי כמרכיב בהבניית הזהות. המחקר ניסה לברר התפתחות ושינוי בהבניית זהות אצל מבוגרים צעירים בישראל (הרחבה ראו ליטבק-הירש, בר און, צ'ייטין, 2003).

המחקר התבסס על ראיונות עומק "חצי מובנים", עם 20 סטודנטים: עשרה יהודים ועשרה פלשתינאים אזרחי ישראל, שהשתתפו בסדנת מפגש שנתית המבוססת על  טכניקה של סיפורי חיים. הסטודנטים רואיינו פעמיים, בתחילת ובסיום הסדנה. זהו כלי המבוסס על דילמות, לפי התפיסה שחשיבה בדילמות משקפת חשיבה אנושית, המהווה בסיס לדיאלוג פנימי וחיצוני.

הדילמות נבנו על אירועים משמעותיים שמעוררים קונפליקט בשיח החברתי והפוליטי בישראל. במרכז כל דילמה עמד "אחר" משמעותי לחברה הישראלית (לדוגמה: ערבי, גרמני, דתי, עדתי).

בשביל הסטודנטים היהודים, הסדנה היתה הזדמנות להכיר את ה"אחר" הפלשתינאי. בראיונות ציינו סטודנטים יהודים רבים שהחשיפה לדילמת הבית, כמו גם הדמיון שלה לסיפורי החיים ששמעו בסדנה מהמשתתפים הפלשתינאים, העלו אצלם הרבה סימני שאלה ביחס לתפיסת העצמי וה"אחר" בבניית זהותם הקולקטיבית. התהליך שעברו התאפיין לרוב בתנועה לעבר יתר פתיחות ומורכבות בתפיסת ה"אחר". עם זאת, במקביל, הביעו סטודנטים רבים פחד וחרדה לנוכח המצב הביטחוני הקשה, ופסימיות ביחס לעתיד.

בקרב הסטודנטים הפלשתינאים, ציינו רבים את תרומת הסדנה להיכרות עם הסיפורים הקולקטיביים שלהם, והפצתם כאמצעי לחיזוק זהותם הקולקטיבית. חלקם הצביעו על ההתמודדות הקשה עם זהותם הכפולה כפלשתינאים וישראלים.

ממצאי המחקר הדגישו את המורכבות בתפיסת ה"אחר" הפלשתינאי והיהודי, והצביעו על אמביוולנטיות של היהודים ביחס ל"אחר" הפלשתינאי. מצד אחד, אמפתיה והשתתפות, ולפעמים אשמה לנוכח האובדן והכאב של הפלשתינאים בעקבות מלחמת 1948. ומצד אחר, רגשות חרדה וכעס לנוכח המצב הביטחוני המעורער.

חשוב לציין שמחקר זה נעשה בשנה סוערת מבחינה ביטחונית, תחילת אינתפיאדת אל-אקצה (אוקטובר 2000). לא ייפלא שהרוח האופטימית שאפיינה את ממצאי המחקר הראשון התחלפה במחקר השני ברגשות מעורבים בספקות ביחס לאפשרות של דו קיום בשלום.

סיכום

במבט ראשון נראה, שהשוני בין הפרויקטים רב על הדמיון. ראשית, כפי שכבר צוין, כל אחד מהפרויקטים נעשה בתקופה אחרת, בעלת מאפיינים שהשפיעו על ממצאי המחקר. שנית, המחקרים פנו לשתי אוכלוסיות שונות זו מזו מבחינה התפתחותית. גם רמת הייצוגיות של המשתתפים שונה בשני המחקרים. במחקר הראשון השתתפו ילדים יהודים שנדגמו באקראי בבית ספר ממלכתי באזור השרון. הם השתתפו בתוכנית בלי קשר לעמדותיהם או לתוכנית הלימודים בבית הספר. במחקר השני השתתפו סטודנטים שבחרו לקחת חלק בסדנת מפגש בין יהודים וערבים, ורצו בראיונות עומק בנושא. סטודנטים אלה היו עסוקים ממילא בשאלות הבניית זהות בכלל ותפיסת ה"אחר" הפלשתינאי/יהודי בפרט. הטיה זו אינה מאפיינת את הילדים שהשתתפו בתוכנית הראשונה.

הבדל אחר הוא הרכב המשתתפים. בפרויקט הראשון השתתפו רק ילדים יהודים, ובפרויקט השני השתתפו סטודנטים יהודים וסטודנטים פלשתינאים אזרחי ישראל, דבר שאיפשר לראות את התמונה המורכבת משני הצדדים. בעוד המחקר הראשון עוסק בשינוי תפיסתי ביחס של ילדים יהודים לילדים ערבים ובנכונות התפיסתית ליצור עמם קשר, המחקר השני הפגיש בין סטודנטים יהודים וערבים, ונתן הזדמנות ליצירת קשר חברתי על בסיס אישי.

מנקודת מבט מתודולוגית ניתן להצביע על הבדלים משמעותיים בין שני הפרויקטים. התוכנית הראשונה נעשתה בקבוצה, וארכה זמן קצר יחסית (כחודשיים וחצי). הפרויקט השני נמשך כשנה. בפרויקט הראשון הדגש היה על בניית תוכנית ההתערבות ויישומה בכיתות. מחקר ההערכה רק התלווה לתוכנית. ההערכה היתה כמותית באופייה. המחקר הכמותי הציג ממצאים שאיששו אמפירית את ההשערות. יחד עם זאת, לא היה אפשר להסיק מהממצאים האמפיריים על אופי השינוי שחל אצל הילדים בתפיסתם את ה"אחר" הערבי. גם בפרויקט השני המתכונת המתודולוגית היתה לפני-ואחרי, (Pre-Post), אלא ששיטת המחקר היא איכותנית, ומשלבת ראיונות עומק חצי מובנים עם המרואיינים, לפני ואחרי הסדנה. במחקר זה אין ממצאים סטטיסטיים והמסקנות הן פרי ניתוח פרשני של החוקרת.

נקודת חולשה מתודולוגית שמאפיינת את שני המחקרים היא, שבשניהם לא נעשה מחקר מעקב לאורך זמן רב, ולכן אין באפשרותנו להקיש על ההשפעות ארוכות הטווח של תוכנית ההתערבות, הראיונות והסדנה. ראוי לציין שבמציאות הקשה של היום, אפשר לשער שחלק מההשפעה לא יתקיים זמן רב.   

כאמור, המשותף לשני הפרויקטים הוא היכולת להדגים באופן יישומי/מחקרי את כוחם של סיפורים כאמצעי לעורר תגובה רגשית וקוגניטיבית. בפרויקט הראשון, הסיפורים היו בסיס לעבודה שנעשתה עם הילדים בקבוצה בתוך הכיתה. בפרויקט השני, הדילמות הוצגו לכל מרואיין באופן יחידני.  בפרויקט הראשון היו יותר הנחיה והכוונה של הילדים. בפרויקט השני היתה פחות הכוונה, ויותר הקשבה של המראיין. בשני הפרויקטים עוררו הסיפורים/דילמות רצון לשיתוף של המנחה/מראיינת בסיפורים אישיים ומשפחתיים מחיי המשתתף.

למרות ההבדלים בין הפרויקטים, שניהם מורים שניתן וכדאי להיעזר בסיפורים בחינוך לשלום. הממצאים מגלים שהסיפורים משפיעים על ילדים ועל מבוגרים, כלומר, מחזקים את ההנחה בדבר ההשפעה שיש להם על הבניית הזהות של אנשים, בלי קשר לגילם. הסיפורים מאפשרים מרחב פוטנציאלי שבו יכול היחיד למצוא את נקודות החיבור המתאימות לו, להתמודד עם קונפליקטים, דילמות, ורגשות קשים שעולים בו בהתוודעות לסיפור, ולהבין טוב יותר את העצמי וגם את האחר. סיפורים יכולים להיות קרובים די הצורך לעורר מחשבה והזדהות, אך רחוקים די הצורך לאפשר הבעת רגשות חופשית, ללא הצפה של רגשות חרדה, כעס, אשמה או בושה.

ביישום האפשרות להיעזר בסיפורים בחינוך לשלום, כדאי לתת את הדעת לכמה נקודות:

1. בבחירת הסיפורים יש לשים לב להתאמתם לאוכלוסייה שרוצים לעבוד אתה. סיפורים צריכים להיות ברורים, לא מורכבים מדי, ובעלי מרכיבים שניתן להתקשר אליהם רגשית וקוגניטיבית. רצוי שהסיפורים לא יהיו כתובים במתכונת סגורה, אלא פתוחים ואולי קצת עמומים, כדי לאפשר נקודות מגע רבות ככל האפשר. רצוי לבחון את המטרה ולהתאים את הסיפור אליה.

2. בבחירת הסיפורים, יש לתת את הדעת להצגת סימטריה בין צדדי הקונפליקט. מוצע להיות רגישים בבחירת סיפורים/דילמות לעבודה בחינוך לשלום, שמעורבות בה לפחות שתי קבוצות. תמיד יש סכנה להטיה לכיוון אחת מהקבוצות, הטיה שמעוררת או מדגישה את האי-סימטריה בין הקבוצות.

מומלץ להמשיך ולבדוק לאורך זמן את יעילות התוכניות בשני המגזרים, באמצעות מחקרי ההערכה. ניתן אולי להיעזר בספרותרפיה גם בקבוצות גיל מבוגרות יותר, מתבגרים ובוגרים למשל.

יחד עם פיתוח תוכניות התערבות, אפשר להיעזר בסיפורים קצרים (הצגת דילמות), בשיעורי היסטוריה ואזרחות. הדילמות עשויות לעורר התעניינות, לעודד התייחסות קוגניטיבית ורגשית אצל תלמידים יהודים וערבים, ללמד על אירועים היסטוריים ולסייע להתמודד עם הנסיבות התוצאות מתוך בחינה ביקורתית.

ביבליוגרפיה

אורגד, ד. (1987 ). ידידות במבחן. תל- אביב: הדר, עמ' 27-31, 86-88.
אל-חיירי, ב. (1997). מכתבים לעץ הלימון. ירושלים: המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית.
גרנות, ט ופולק, י. (2002). מהטקסט אל עצמי ואל האחר השונה ממני: קושי ואתגר בהנחיית קבוצה בעלת שונות חברתית תרבותית. בתוך: ל. קסן ור. לב (עורכות). עבודה קבוצתית בחברה רב תרבותית. תל אביב, צריקובר. 
דינר, ישראלי ג. (1993). סטראוטיפים כלפי ערבים בקרב ילדי גן. עבודת מאסטר. אוניברסיטת תל-אביב. הפקולטה למדעי החברה.
כהן, ד. (1981). אורי וסמי. רמת-גן: מסדה. עמ' 9-13.
כהן, א. (1985). פנים מכוערות במראה: השתקפות הסכסוך היהודי ערבי בספרות הילדים העברית. תל- אביב: רשפים.
ליטבק, ט. (1997). השפעת תוכנית התערבות המבוססת על ספרותרפיה על עמדות ילדים יהודים כלפי ילדים ערבים, ואקלים כיתה. עבודת MA, אוניברסיטת תל אביב, החוג לפסיכולוגיה.
ליטבק-הירש, ט. (2003). תפיסת ה"אחרים" כמרכיב בתהליך הבניית זהות בראי ה"מציאות" הפסיכולוגית-חברתית בישראל. עבודת דוקטורט, המחלקה למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון שבנגב.
קובובי, ד. (1992). ספרותרפיה. האוניברסיטה העברית, ירושלים: מאגנס.
רווה, א. (1992). בעקבות המשאית הכחולה. הוצאת יוסף שרברק, תל אביב, עמ' 57-93.
רון - פדר, ג. (1985). נאדיה: סיפורה של תלמידה ערביה. תל אביב: מילוא,  עמ' 18-27
שריג, א.(1995). דנידין ודינדין שומרי השלום. הוצאת הספרים מ. מזרחי, עמ' 83-93 .

Bar-On, D. & Adwan, S. (2004). PRIME Sharing History Project: Two separate but interdependent narratives. In R. I. Rotberg (Ed.) History's double Helix: The Intertwined Narratives of Israel/Palestine. Indiana Uni. Press.

Machemid, H. (1981). Social attitudes questioner. Psychological Inquiry, 22, 45-61.