השיח הקורבני של המורים: בין מנהיגות לניהול במציאות פוסט-מודרנית

ד"ר אריה קיזל

מזה שלושה עשורים – ובעיקר מאמצע שנות השמונים, תופסים עצמם המורים כקורבן של החברה הישראלית. קורבנוּת המורים הפכה להיות אחת מתוך מערך קורבנות רבים של הישראליות – קורבנות הציונות לדורותיה, קורבנות הנכבה, קורבנות הפריפריה, קורבנות הגבריות השוביניסטית, קורבנות האדם הלבן והמערב ועד קורבנות מגדריים (גן, 2011).

המורים המבולבלים אימצו, כמעט ללא ביקורת עצמית, את שיח הקורבנוּת והם מדברים על עצמם כמושפלים, כנתונים למכבש דיכוי, מנגנוני שליטה, כמודרים, לעיתים כאחר. בשיח הפנימי של המורים, כפי שבא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בביטאון ארגון המורים העל-יסודיים הם מתוארים כמושתקים ואף כמוחלשים. ממגזר מוביל בחברה הישראלית הם הפכו (לעיתים קרובות את עצמם – למגזר מוכה וחבול).

בשנים האחרונות אנו עדים בחברה הישראלית לעוצמתו המשתקת של קתרזיס "הבכיינות המטהרת". התפתח כאן פולחן וידויים מזכך שגרם לרבים מהקורבנות ולרבים מסנגריהם המלומדים לנתב את אנרגיית העשייה לתיאורים מרשימים של תחלואי המציאות במקום ניתובה ללקיחת אחריות לשינוי המצב.

אף כי המציאות בעלת מרכיבים פוסט מודרניים, או כדברי באומן, בעלת מרכיבים של מודרניות נזילה (באומן, 2007) אין היא קבועה ויש בה ממדים דינמיים אשר יכולים להניע את שיח המורים אל מחוץ למצור של הקורבנות לעבר בנייה והתחדשות חינוכית. למורים החדשים ולראשי מערכת החינוך יש היום הזדמנות לשנות במעט את שיח "קורבנותם – אומנותם" לשיח של תיקון ושל בניה וליצור דווקא מנהיגות פדגוגית בעידן פוסט מודרני או פוסט-פוסטמודרני. לצד השקעות ענק הצפויות במערכת החינוך בשנים הקרובות אפשר גם לשנות את המציאות בשטח:

למאמר המלא של ד"ר אריה קיזל

ראה גם :

מחקר : מה חשים המורים בבתי הספר בישראל כלפי מקצוע ההוראה

"כשאתה נכנס להוראה אף אחד לא אומר לך שאתה עומד להיות פס ייצור"

רגשות מורים , תודעה מקצועית ורפורמה בית-ספרית