הפרדוקס של לימודי האמנויות

כרמון, אמנון. "הפרדוקס של לימודי האמנויות", הד החינוך, גיליון 05, אפריל 2012, עמודים 40-41.
 
דווקא לימודי האמנויות, הנענים לאתגרי הגלובליזציה, נדחקים לשולי תכנית הלימודים. מדוע? בגלל הפחדים שהגלובליזציה מעוררת


פחדי הגלובליזציה

במציאות החינוכית בישראל וברוב מערכות החינוך בעולם נתונים לימודי האמנויות – אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע, מוזיקה ומחול – בנסיגה מתמשכת. בבתי הספר היסודיים נדחקו האמנויות לשולי תכנית הלימודים, ולעתים הם נשמרים רק לצורך קישוט בית הספר.

ברוב חטיבות הביניים אין ללימודי האמנויות דריסת רגל. ובתיכונים רבים אין מגמות ללימודי אמנויות כלל. המגמה היא של השתלטות מה שמכונה "תחומי הליבה" – מתמטיקה, מדעים, לשון ואנגלית – על תכנית הלימודים.

מדוע לימודי האמנויות נדחקים לשולי תכנית הלימודים חרף היתרונות החינוכיים המוכחים שלהם – והיום יותר מאי פעם?

כדי להבין את המהלך הזה, עלינו להבין את הלך המחשבה העומד ביסוד מדיניות החינוך בארץ ובעולם בעשור האחרון.

שני פחדים שעורר תהליך הגלובליזציה מניעים את מדיניות החינוך בעשור האחרון: פחד של המשקים הלאומיים מפני הגלובליזציה הכלכלית והתחרות הכלכלית שהיא מייצרת; פחד של מדינות הלאום מפני אובדן זהותן עקב הגלובליזציה התרבותית.

הפחד הכלכלי: הדרך היחידה לשמור על יתרון תחרותי בעולם שבו מפעלים ושירותים עוברים מיקור חוץ למדינות דוגמת סין והודו – כך אומרות לעצמן המדינות המפותחות – הוא להצטיין בכלכלת הידע.

לשם כך צריך לגייס את מערכת החינוך. מערכת החינוך תקנה לבוגריה את מיומנויות המאה העשרים ואחת – מיומנויות עיבוד מידע דיגיטלי, חשיבה ביקורתית ויצירתית, עבודת צוות ועוד. בוגרים מיומנים אלה יבטיחו את מעמדה של המדינה בכלכלה הגלובלית.

ואיך נדע אם מערכת החינוך "מספקת את הסחורה"?
לשם כך הומצאו המבחנים הגלובליים, ובראשם מבחני פיזה: המבחנים הבין־לאומיים יעידו על הצלחתן או כישלונן של מערכות החינוך בהקניית מיומנויות המאה העשרים ואחת וידרגו אותן בטבלה בין־לאומית – למרבה הגאווה או למרבה הביזיון.

זהו הלך מחשבה מפוקפק ביותר, ואין בכוונתי לפקפק בו עוד במאמר זה.
ברצוני לציין רק שתי משמעויות מעשיות הנובעות ממנו ואת השפעתן על לימודי האמנויות:
(1) הרחבת מספר שעות הלימוד במקצועות שעליהם נבחנים במבחן פיזה ובמבחנים בין־לאומיים נוספים וכן במבחני המיצ"ב;

(2) הוראה ולמידה ממוקדות מבחנים – הכנה והתכוננות ישירות לשאלות הצפויות במבחנים.

האסטרטגיה הזאת, כפי שרבים כבר אמרו, מחזקת את "המיומנויות הישנות של ציות, משמעת, שינון ותרגול", ופוגעת אנושות בלימודי האמנויות.

לימודי האמנות אינם כלולים במקצועות הליבה ואינם מוגדרים חובה – בניגוד לספרות ותנ"ך, למשל – ולכן הם מועמדים טבעיים לסילוק מתכנית הלימודים.



אבל אולי לימודי האמנויות הם קורבן בלתי נמנע ומוצדק של אסטרטגיית שיפור ההישגים?
בתשובה כדאי פשוט לציין שתי עובדות:

(1) אחרי יותר מעשרים שנה של יישום האסטרטגיה הזאת במדינות רבות, ובראשן ארצות הברית ואנגליה, ברור שהיא אינה מובילה לשיפור ניכר בהישגים, גם לא במבחנים שאליהם מכינים את התלמידים;

(2) בפינלנד, מלכת החינוך וההישגים בימינו, לומדים 25 שעות בשבוע בבית הספר היסודי (לעומת יותר משלושים שעות אצלנו) ומתוכן ארבע שעות מוקדשות לאמנויות.



הפחד התרבותי: זהו הפחד מפני אובדן הצביון הלאומי עקב הגלובליזציה התרבותית.

החשיפה לתחנות טלוויזיה זרות, ריבוי תכניות הטלוויזיה הזרות בתחנות המקומיות, האתרים באינטרנט, המותגים, הנסיעות המזדמנות לחו"ל – כל אלה ועוד מאיימים לשחוק את הזהות הלאומית של הצעירים.

הקבוצה המאוימת ביותר היא קבוצת הרוב במדינת הלאום, והיא חשה איום כפול: מבחוץ – הגלובליזציה התרבותית; מבפנים – עליית כוחם של קהילות ומיעוטים מקומיים המתחזקים עקב היחלשותה של מדינת הלאום.

התגובה החינוכית היא תגבור תחומי לימוד המחזקים את הזהות הלאומית.

במקרה שלנו, קבוצת הרוב היא החברה היהודית־ציונית והתגובה החינוכית־היהודית־הציונית ההולמת היא הוספת מקצוע חדש למערכת השעות: "תרבות ישראל ומורשתו"; ניסיון לחזק את הפרק ההיסטורי־לאומי בלימודי האזרחות; מסעות לפולין ולחברון ועוד.

גם מגמה זו באה על חשבון לימודי האמנויות. השעות, המסעות וההדגשים המתווספים למערכת השעות המוגבלת באים כולם על חשבון "החשוד המידי" – לימודי האמנויות.

גם הפחד התרבותי־זהותי, כמו הפחד הכלכלי, מופרך ותוצאותיו הרסניות.

החינוך צריך להתייצב מול הגלובליזציה התרבותית – שהיא בלתי נמנעת וגם בעלת פוטנציאל חינוכי חיובי – ולהמציא את האיזון הנכון בין פתיחות והשתלבות במערכת הגלובלית לבין טיפוח זהות לאומית. חינוך להסתגרות לאומית הוא גם בלתי אפשרי וגם הרסני. 


היש דרך טובה יותר לשמור על התרבות הלוקלית שלנו ולפתח אותה מלהפגיש אותה עם התרבות הגלובלית באמצעות לימודי אמנויות?


תפיסה מוטעית

מה שעומד ביסוד מצבן הפרדוקסלי של האמנויות בבית הספר של ימינו הוא שילוב קטלני בין התמודדות חינוכית לקויה עם פחדי הגלובליזציה לבין תפיסה מוטעית של ערכם החינוכי של לימודי האמנויות. בבית הספר האמנויות נתפסות כהזדמנות להפגת מתחים ולביטוי עצמי משחרר ברצף הלמידה התובעני.

לעתים הן נתפסות כמיועדות רק לתלמידים אחדים בעלי נטיות אמנותיות בולטות.
כך או כך, ללימודי האמנויות אין ערך חינוכי עמוק; תפקידם לסייע ללימודים בתחומים הרציניים; מקצועות האמנות נחשבים למעין מקצועות "פרא־פדגוגיים".

הגיע הזמן להשתחרר מתפיסה מוטעית, שלא לומר מטופשת, זו.

כל מי שצפה פעם במורים ובתלמידים במגמות האמנות יודע ששם מתרחשות הוראה ולמידה משמעותיות; שם עובדים על פרויקטים, מתמודדים עם בעיות, עובדים בצוות, מעצבים זהות, מעבדים רגשות, יוצרים – שם מממשים את הרטוריקה הפדגוגית על "החינוך של המאה העשרים ואחת" ללא מילים רמות, בעשייה שקטה ומרוכזת. בלימודי האמנויות – יותר מבכל תחום אחר – ישנם הישגים חינוכיים אמיתיים, לא הישגים חלולים הנמדדים בבחינות ומשוגרים לטבלאות לאומיות ובין־לאומיות.

המשימה של שוחרי לימודי האמנות אפוא היא לחלץ אותם ממצבם הפרדוקסלי.

בגלל הפחדים שהגלובליזציה מעוררת, לימודי האמנות נדחקים לשולי תכנית הלימודים ואף מסולקים ממנה, אך לימודי האמנות הם המענה הטוב ביותר לאתגרי החינוך והגלובליזציה; הם מהווים מודל להוראה וללמידה משמעותיות, ותוך כדי כך הם מקנים מיומנויות לכלכלת הידע ומטפחים ידע וכישורים לדיאלוג פורה עם התרבות הגלובלית.


מקורות

1 עוזי מלמד ועמי סלנט, 2010. "תקשוב מערכות חינוך בעולם – סקירת מידע", סקירה שהוכנה לבקשתו של מנכ"ל משרד החינוך שמשון שושני, עמ' 15.

2 ראו למשל לארי קובן, 2006. "נקודת מבט בינלאומית והיסטורית על רפורמות חינוך לאומיות", בתוך דן ענבר (עורך), לקראת מהפכה חינוכית?, ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, עמ' 22–34; יולי תמיר, 2011. "פדגוגיה בנקאית: מה עושים המבחנים הבין־לאומיים לחינוך", הד החינוך (דצמבר):48–52.