הסרט הסתיים, ועכשיו מה? מודל רב-תכליתי לניהול דיון בכיתה בעקבות צפייה בסרט

מלמד, אורלי. "הסרט הסתיים, ועכשיו מה? מודל רב-תכליתי לניהול דיון בכיתה בעקבות צפייה בסרט", הד החינוך, גיליון 05, אפריל 2012, עמודים  122-123.


במאמר זה ניסתה המחברת לבנות כלי שיסייע למורים לנהל דיון פורה על טקסט קולנועי, מסגרת שיטתית לדיון שאינה פוגעת בספונטניות של המורה ושל התלמידים. המחברת מסתמכת על אנשי חינוך אחרים שבנו כלים לדיון לאחר צפייה בסרט.
• • •

בספרו "קולנוע: פענוח, פרשנות, פיתוי: מחשבות על צפייה בסרטים" (1998) עושה יגאל בורנשטיין מסע בין תאוריות קולנועיות, ומגיע למסקנה שאין שיטה אחת נכונה לדון בסרט, משום שחוויית הצפייה מורכבת והצופים שונים זה מזה בתהליכי הקליטה והעיבוד שלהם.

הדרך המתאימה ביותר לדון בסרט לדעתו היא בשיחה המבוססת על חילופי תגובות ספונטניים בין הצופים.


לא קל לנהל דיון ספונטני כזה בכיתה הטרוגנית של שלושים ויותר תלמידים, ובורנשטיין מציע דיון מסודר הכולל כמה יסודות:

1. פיענוח שפת הסרט לצורך הבנת משמעותו.

2. הבחנה בין בדיון ובין מציאות ועיסוק בדרכים שבהן הסרט יוצר אשליית מציאות.

3. הבעת דעות ופרשנויות של הצופים לנצפה.

4. זיהוי המניפולציות הקולנועיות, האופנים שבהם הקולנוע לוכד את הצופים.

5. גילוי הנסתר, חשיפת ממד העומק של הסרט במבט שני ושלישי.

6. זיהוי הגורמים בסרט שמעוררים בנו כעס, סלידה, שמחה, התרגשות ורגשות אחרים, כדי ללמוד על הסרט ועל עצמנו.

7. חשיפת נקודת המבט של הבמאי ותפיסת תפקידו ביחס לצופים.


בורשטיין מתריע נגד הנטייה של פרשני קולנוע למוסס את עוצמתה החושנית והרגשית של היצירה על ידי שכלתנות יתר. הוא מציע לשמר את חוויית ההנאה הרגשית מהצפייה, שמתקשרת לחוויות הינקות הראשוניות של חיינו.
• • •

גם הלגה קלר, האם המייסדת של החינוך הקולנועי בישראל (ראו הד החינוך, יוני 2008), פיתחה מודל לדיון בעקבות סרט – "מודל הפרח של הלגה" (תשנ"ה).

גם המודל הזה מבקש לשמור על החוויה הרגשית של הצופים-תלמידים, אך לשכלל אותה באמצעות חשיבה וידע.


"מודל הפרח" מורכב מחמישה עלים; כל עלה מעורר שאלות לדיון:

העלה הראשון מברר את ההתרשמות המידית של התלמידים מהסרט ומורכב מן השאלות מה ראיתי; מה שמעתי; מה הרגשתי.

העלה השני מנתח את הקשר בין תגובת הצופה לבין מאפייני השפה בסרט. הוא שואל "מה גרם לי להגיב". שאלה זו מובילה את התלמיד לזהות אילו רכיבים בסרט השפיעו עליו.

העלה השלישי בודק כיצד מעבדים את נתוני ההתרשמות. בעלה הזה חורגים מן החוויות האישיות ומתחברים לגישות תאורטיות שונות מתחום הקולנוע והתקשורת.

העלה הרביעי בנוי מן השאלה אילו מסרים הועברו. שאלה זו מפתחת את המודעות למסרים גלויים וסמויים של הסרט, לזיהוי האידאולוגיה המוצפנת בו וזיקתה לממדים השונים של הסרט.

העלה החמישי עוסק במסקנות ובתובנות שנוצרו בתודעת התלמיד בעקבות הצפייה בסרט.
• • •

כלי אחר לדיון בסרט, למעשה בתקשורת בכלל, הוא המודל של קארי באזלגטה (Bazalgette 1992), שמטרתו לחשוף את הטיותיה והשפעותיה (המזיקות).

לפי מודל זה, לכל תהליכי התקשורת ישנם היבטי מפתח משותפים שעל פיהם אפשר לנתח את המסר התקשורתי והשפעותיו.


השאלות שלהלן מכוונות להיבטי המפתח (בסוגריים) של התקשורת:

מי צילם את התצלום ומדוע? (כוונות היוצר)

לאיזה סוג של קטגוריה שייך התצלום? (סוגה)

כיצד הוא מופק? (טכנולוגיה, ערוץ)

איך אני מפיק ממנו משמעות ? (שפה וקוד פיענוח)

לאילו צופים מכוון התצלום? (קהל יעד)

מה המשמעות של התצלום לייצוגי קבוצות או ייצוג המציאות? (ייצוגים)
• • •

על בסיס מודלים אלה ומודלים אחרים בנתה המחברת מודל רב-תכליתי, שמטרתו לסייע למורה ולתלמידים לנסח ולהמציא שאלות שיביאו להבנה מעמיקה יותר של הסרט ושל עצמם.

המודל גמיש ואפשר לשאול ממנו שאלות בהתאם להקשר הדיון.

מטרות הדיון כתובות בכל מסגרת באות מודגשת.


ביישום המודל בהשתלמויות לגננות הן ניסחו בעזרתו יותר משישים שאלות לדיון לאחר צפייה בסרטון האנימציה "הברווזון המכוער", שאורכו עשר דקות.

המודל פתוח, אפשר להוסיף לו מטרות חדשות ושאלות חדשות; מותר להעביר שאלות מ"ריבוע" של מטרה אחת לריבוע של מטרה אחרת.

יש להתאים את השאלות למאפייני התלמידים, להקשר של השיעור, לסרט ולמטרות הצפייה. להלן הכלי. יש שאלות? מקווה שיש! ?



מקורות
בורשטיין, י', 1998. קולנוע: פענוח, פרשנות, פיתוי: מחשבות על צפייה בסרטים, תל אביב: סל תרבות ארצי, אמנות לעם.

למיש, ד', 2002. "חינוך לתקשורת", לגדול עם הטלוויזיה: המסך הקטן בחייהם של ילדים ובני נוער: מקראה, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 411–451.

קלר, ה', תשנ"ה. לדעת לצפות: עיון בתכנים ובדרכי הבעה בקולנוע ובטלוויזיה, ירושלים: משרד החינוך התרבות והספורט, המנהל הפדגוגי, האגף לתכניות לימודים.

Bazalgette, C., 1992. “Key Aspects of Media Education”, in M. Alvarado and O. Boyd-Barrett (eds.), Media Education, Milton Keynes British Film Institute and the Open University, pp. 199–222.