הספר "צלילים מספרים" להוראת קרוא וכתוב בכיתה א'- סקירת ביקורת

הספר "צלילים מספרים" להוראת קרוא וכתוב בכיתה א' שייך לדור החדש שבא לתקן את הנזקים שהותירה שיטת "השפה כמכלול". אז למה הוא כל כך מבולגן?

סקירת ביקורת על הספר של מלכה הוכברג. הוצאת רכגולד. “צלילים מספרים”, חוברת א’, 120 עמ’, חוברת ב’, 144 עמ’,

כותב סקירת הביקורת : דורון קורן

תחילה נדרש קצת רקע עגום מן העבר הלא רחוק: עד שנת 2003, במשך יותר מעשור וחצי, נהגה במערכת החינוך שיטה כושלת במיוחד להוראת קרוא וכתוב, "השפה כמכלול" שמה. השיטה הזאת ביטלה את סימני הניקוד ואת הלימוד האלפביתי הסדור ואת תיקון השגיאות במהלך הלימוד, והתבססה על ניחושי קריאה של התלמידים, מתוך הנחה אווילית כלשהי שלימוד קריאה הוא דבר שקורה מאליו, כמו לימוד הליכה. השיטה, לא קשה לנחש, יובאה מהוראת האנגלית בארצות הברית, אבל גם שנים אחרי שהיא נפסלה שם, לאחר שהתגלו תוצאותיה ההרסניות, אצלנו עוד התעקשו להחזיק בה ולכפות אותה על המורים.

רק בתקופת כהונתה של לימור לבנת כשרת החינוך (ולא בימי קודמיה האינטלקטואליים יותר - שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין ויוסי שריד), עם רונית תירוש כמנכ"לית המשרד, הופסק השימוש בשיטה זו, במידה רבה בעקבות מאמרים חריפים שיצאו נגדה וחוללו ויכוח ציבורי. זה קרה אחרי שבסוף שנת 2000 החליטו ועדת החינוך של הכנסת ומשרד החינוך (בסוף כהונת שריד) למנות ועדה לבדיקת ההוראה.
בראש הוועדה עמדה פרופ' רינה שפירא, ומסקנותיה, שהוגשו כעבור כחצי שנה ללבנת, המליצו חד־משמעית להפסיק עם השפה כמכלול, ש"מקשה על רכישת מיומנויות השפה", פוגעת קשות בהבנת הנקרא ומגדילה פערים. ההצעה היתה לחזור לשיטה שתאפשר "קריאה מדויקת ושוטפת", "הכרת אותיות הא"ב" ו"פיענוח טקסט מנוקד" (באותה קדנציה, אגב, הפסיקה לבנת גם את השימוש בשיטה גרועה אחרת, שיטת הבדידים ללימוד חשבון, ששלטה במערכת החינוך כמה עשורים וטיפחה בורויות משלה). הנה לכם דוגמה דרמטית הממחישה עד כמה עלולה מערכת החינוך על כל מומחיה, ובעיקר על כל תלמידיה, ללכת לאיבוד.

ספרה של מלכה הוכברג להוראת הקריאה בכיתות א' היה אם כן חלק מהשינוי המיוחל, ורפרוף ראשוני במהדורתו המונחת לפנינו (שתוקנה מחדש ב-2009) אכן מגלה אותיות (כל אות בנפרד, תודה לאל, ולא במכלול) וניקודן. ויש גם ציורים חביבים הנלווים לתרגילים. יופי. האם חזרנו אפוא אל הגיונה של השיטה הוותיקה – זו שעליה גדלו בעבר דורות של תלמידים בארץ ובגולה, ואשר הצמיחה לנו הרבה יודעי עברית טובים ואף נפלאים וכמעט לא התגלו בה "לקויי למידה" ו"דיסלקטים"? זו השיטה שראשיתה הכי פשוטה והכי בסיסית: קָמץ אָלֶף - אָ.
אבל לא. למרבה הצער, עדיין לא חזרנו לשיטת הלימוד המסורתית של הא"ב, שאין טובה ממנה. "צלילים מסַפרים" של הוכברג סובל מכמה בעיות הוראה יסודיות. קודם כל, לא קוראים בספר הזה לסימני הניקוד בשמם: לכל אורך החוברת הראשונה (מתוך שתיים), יש סימני קָמץ ופַתח וחֲטף־פתח ושוָא שנותרים חסרי שם, בעלי צורה גרפית בלבד, כמו אנשים חסרי שם.

מבט על ספרי הלימוד || כשמערכת החינוך הולכת לאיבוד
לסקירת הביקורת המלאה בעיתון "הארץ"