המהות קודמת לעיסוק: חינוך לאמנות בעולם חדש של עבודה ופנאי

תמיר, יולי. "המהות קודמת לעיסוק: חינוך לאמנות בעולם חדש של עבודה ופנאי", הד החינוך, גיליון 5, אפריל 2012, עמודים 36-39. 

פרופ' יולי תמיר, היא נשיאת מכללת שנקר והייתה שרת החינוך בשנים 2006-2009.

במאמר זה, מבקשת המחברת לבחון את החינוך לאמנות  מנקודת מבט רחבה יותר, העוסקת בעולם התעסוקתי והחברתי שבוגרי בית הספר יפגשו בעוד שנים אחדות.


אחת השאלות החינוכיות המרכזיות היא כיצד לנווט את מערכת החינוך כך שהיא תכין את הצעירים לחיים הבוגרים המצפים להם.

שתי הנחות יסוד הכתיבו את אופיו של החינוך בעשורים האחרונים:

1. מטרתו העיקרית של החינוך היא להכשיר עובדים לשוק עבודה תחרותי (ולאחרונה גם גלובלי);

2. הצלחה בשוק העבודה דורשת למידה המבוססת על התמחות.

מנקודת מבט זו, על הילד לרכוש ידע ותכונות ממוקדי תחומים מסוימים כדי להיות "מומחה" – אדם הממצה את כישוריו בהתמחות כלשהי ומגדיל את שכרו.


כל עוד שתי הנחות היסוד האלה הן שמכתיבות את הפרדיגמה החינוכית, יהיה החינוך לאמנות, במקרה הטוב, תבלין בתכנית לימודים המתרכזת בעברת ידע חיוני לעבודה בעתיד.

כמו נושאים רבים אחרים, גם המחשבה החינוכית נעה מכוח האינרציה ומניחה כי העולם שאנו חיים בו ימשיך להתנהל כבעבר.

לכן אף שמעצם טבעו החינוך אמור להעריך את מאפייניו של עולם עתידי, רוב ההחלטות החינוכיות מתבוננות בהווה החברתי-תעסוקתי, אם לא בעבר.

מאמר זה יחרוג מן התפיסה הזאת ויעלה תהיות על בסיס ההנחה שאנו עומדים לפני שינוי מערכתי כלכלי-חברתי שישפיע על הדורות הבאים.


הילדים הלומדים היום יפגשו עולם שונה מאוד מן העולם שאנו מכירים, ולכן החינוך של היום צריך להיות קשוב לצרכים של מחר.

מכיוון שנושא התעסוקה הוא אחד הגורמים המרכזיים המכוונים את העולם החינוכי, אתמקד בו.


קריאת העתיד התעסוקתי מורכבת, אך אפשר לשרטט מגמות משתלבות:

חלוקת הזמן בין עבודה לפנאי תשתנה;

הקשר בין מימוש עצמי לעבודה יישחק;

היקף ההכנסה הפרטית יצנח;

מאפייני הצריכה ישתנו.

כל אלה מביאים למסקנה אחת: עולם התעסוקה עומד על סף שינוי יסודי.

מסקנה זו מציבה לנו אתגר חינוכי חדש: לשנות את דפוסי החשיבה, היצירה והפנאי של ילדים כדי לאפשר להם לנהל בבגרותם חיים מספקים, אפילו מאושרים, בעולם התעסוקתי החדש.


כבר לפני עשור פרש הפילוסוף הגרמני יוהנו שטראסר בספרו "כאשר העבודה אוזלת לחברת העבודה" את הטענה שהעולם המערבי נתון על סף התמודדות עם "עבודה אוזלת", ולכן יש הכרח בחלוקת עבודה מובנית שמטרתה לאפשר לכלל האזרחים לעבוד.


חלוקת העבודה, לפי שטראסר, היא הסוגיה המרכזית.

לטענתו, בעולם העתידי יהיה צורך בניהול מערכתי של עבודה כך שתיוותר עבודה לכול.

יותר עובדים יעבדו פחות שעות, ירוויחו פחות וייוותר בידיהם נתח גדול יותר של שעות פנאי.

מנגד, המוני מובטלים מתוסכלים יוכלו למצוא עבודה ולהתפרנס.


מאות אלפי צעירים אירופים מובטלים יודעים כי שטראסר צודק. שוק העבודה מצטמצם, והם חסרי תקווה.

שינוי כיוון אינו נראה באופק.

שילוב של טכנולוגיות חדישות המחליפות כוח עבודה אנושי, נדידת משרות למדינות מתפתחות, צמצום המגזר הציבורי כדי להתמודד עם גירעונות טופחים והזדקנות האוכלוסייה, המביאה עמה שינוי בדפוסי הצריכה, יוצרים יחד מפת תעסוקה אירופית חדשה.


שיעור גדול מהמובטלים משכילים. תופעת המשכילים העניים (the educated poor) הולכת ותופסת תאוצה ועמה מתפוגגת "הבטחת החינוך".

מדינות המערב הפסידו למדינות המתפתחות את המקצועות שאינם דורשים מיומנות מקצועית גבוהה, ולא זו בלבד אלא שגם המקצועות הנותרים אינם מבטיחים הכנסה ראויה לרוב העובדים אלא רק לאלה שבראש הפירמידה.

המסקנה העגומה היא שיותר ויותר עובדים במערב יועסקו בעבודה לא מספקת, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רגשית ויצירתית, ויחפשו ביטוי לעצמם בחלקים של חייהם שמחוץ לשוק העבודה.



אנחנו רחוקים עדיין מהחזון של שטראסר או מהחזון המרקסיסטי, שבו כל אדם יוכל לממש את כלל יכולותיו ומאווייו הודות למערכת מאורגנת של חלוקת עבודה ופנאי.

ובכל זאת בניתוח של מרקס על הקשר שבין הרצון החופשי והתעסוקה יש לא מעט רמזים על העתיד לבוא – או יותר נכון על מה שיכול לבוא אם ננסה למצות את הזכות לעבוד יחד עם הזכות למימוש עצמי.

בעולם האוטופי של מרקס מוחלפת העבודה בעיסוק; מהותו של האדם אינה מקצועו.

חינוך המכוון למהויות ולא להכשרה מקצועית אמור לפתוח לתלמיד מספר רב של דלתות שמהן יוכל להציץ אל עולמות העשויים להיות עבורו כלי למימוש עצמי – ותחום האמנות הוא אחת הדלתות המשמעותיות ביותר.

לצד החינוך לאמנות יש מקום לתחומים נוספים רבים, החל בפעילות קהילתית וכלה בספורט – בכולם יכול האדם המחפש משמעות למצוא סיפוק בשעות שלאחר העבודה.


סביר להניח שחלק לא מבוטל מהאנשים הצעירים של היום ימצאו את עצמם במסגרת של עבודה שאינה מעניקה להם סיפוק אישי מלא.

סביר גם שהעיסוק שיבחרו בו לא יבטיח להם את האפשרות לשמור על רמות הצריכה הנוכחיות (או את אלו שאפיינו את הוריהם).

אם לא נוריד באופן מושכל את רמת הצריכה האישית, נפתח תרבות צריכה חלופית המסתפקת במועט (או לחלופין בפחות) ונמציא דרכים אחרות לסיפוק אינטלקטואלי ורגשי שאינו תולדה של עולם העבודה בלבד, אנו צפויים לדורות של צעירים מאוכזבים, מתוסכלים ומרירים.

למעשה הם כבר כאן – באוהלים באתונה, במדריד, בוול סטריט ובתל אביב.


המצאת דרך חלופית שתאפשר לצעירים חיים משמעותיים קשה יותר ומנוגדת למה שהורגלנו בו;

היא מחייבת תכנון נכון של עולם העבודה או נכון יותר – חלוקה נכונה של משאבי העבודה, כמו גם של משאבי הפנאי.

בעולם כזה יחיו אנשים רבים המחפשים דרכים שונות לממש את עצמם.

יש לטעת בהם בילדותם את ההכרה שהם ניחנו בכוחות ראויים למימוש. חינוך לאמנות הוא אחד הכלים החשובים לכך.


למסקנה זו יש היבט אופרטיבי: הנטייה הנוכחית לקצץ במספר התחומים הנלמדים ולמקד את בחינות הבגרות בתחומי המדעים המדויקים מצמצמת את יכולתו של החינוך לפתוח דלתות תודעתיות לפני ילדים, והיא גוזרת על ילדים רבים שאין להם עניין או יכולת להביא לידי ביטוי מלא את כישוריהם בתחומים המתמטיים והמדעיים ניכור ממערכת החינוך.

אמנם איש מאתנו לא יהיה במהלך יום אחד צייד-צייר-צלם-צורף, אבל במהלך חיים שלמים יש לחלק לא קטן מיכולות אלה פוטנציאל לבוא לידי ביטוי – ובית הספר אמור לטעת בילד את טעם העשייה וההישג בהן.