הוראה בסביבה דיגיטלית וזכויות יוצרים במוסדות להשכלה גבוהה

 

מהפיכת המידע, המדיה הדיגיטלית ורשת האינטרנט הביאו לשינויים מרחיקי לכת בדיני זכויות יוצאים בשני העשורים האחרונים. בעקבות שינויים אלו הורחבה תחולת ההגנה על יצירות חדשות, הורחב היקף הזכויות והוכבד הנטל על המוסדות להשכלה גבוהה. המשטר המשפטי החדש הוסיף שורה של הגבלות חדשות ורחבות היקף על השימוש בחומרי לימוד. יתרה מזאת, יישומם של דיני זכויות יוצרים במדיה דיגיטלית הכניס חוסר ודאות באשר לשימושים המותרים ביצירות ויצר אפקט מצנן שפגע בעיקר במשתמשים המוסדיים הפועלים באופן מסודר ובמסגרת החוק. העידן הדיגיטלי הביא עימו גם ברכה למוסדות האקדמיים, ופתח בפני ציבור החוקרים, המרצים והסטודנטים אפשרויות טכנולוגיות חסרות תקדים בתחומי ההוראה, הלימוד והמחקר. קשה שלא להביט בדאגה על התפקיד שממלאים דיני קניין רוחני בעיכוב הטמעתן של מערכות משולבות מחשב במוסדות להשכלה גבוהה ועל האפקט המצנן של דינים אלה על הוראה ועל לימוד בכלל. בישראל נאלצו מוסדות החינוך, ובכללם המוסדות להשכלה גבוהה, לחסות בצלם של הסדרי פטור צרים.

 

מוסדות להשכלה גבוהה המבקשים להדביק את ההתפתחויות בתחום ההשכלה הגבוהה ברחבי העולם ולנצל את יתרונות הסביבה הדיגיטלית, נאלצים להתמודד עם שורה של קשיים המעכבים, ולעתים אף מכשילים, את השימוש במערכות ממוחשבות וברשת האינטרנט. הצורך לאתר כל אחד ואחד מבעלי הזכויות בחומרי הלימוד, לנהל משא ומתן לקבלת הרשאה לשימוש ביצירה המוגנת כרישיון במחיר סביר ובפרק זמן קצר, כמתחייב מן האופי הדינמי של תכניות הלימודים באוניברסיטאות, הופל במקרים רבים את האפשרות של שימוש ברישיון לבלתי ישימה. יתרה מזאת, לצד היעדר היערכות מספקת מצד מוציאים לאור להרשאת שימושים טכנולוגים חדשים, קיים גם קושי מהותי במתן הרשאה לשימוש ביצירה במסגרת של הוראה מרחוק.

 

סביבת ההוראה חייבת לאפשר גישה לכתיבה עדכנית, למאגרי מידע, לנתונים, לתמונות, לממצאים ארכיאולוגיים או למסמכים היסטוריים. ההשכלה הגבוהה מחייבת לימוד שפה – שפת התרבות והמדע הנרכשת בדרך של שחיפה ליצירות הקיימות. חינוך אקדמי צריך לאפשר ללמוד ולהתפתח בדרך דיאלקטית של התחככות מתמדת עם הישגי התרבות הקיימים ועיבודם. לכן ההגבלה על שימוש ביצירות צורמת כל כך בסביבת ההוראה והלימוד האקדמית. הדרישה שתלמידים יקבלו גישה לחומרי לימוד בפורמט דיגיטלי או באמצעות רשת האינטרנט מבטאת בהכרח פדגוגי ולא נוחות גרידא. אין מדובר אך ורק בהקניית כישורי חיפוש ולמידה. ההוראה הלימוד בסביבת המידע שונים שוני מהותי מתהליכי ההוראה והלימוד המסורתיים. השינויים שחוללו רשת האינטרנט והמדיה הדיגיטלית משפיעים על מהות ההוראה ויעדיה. אף שבעיני רבים רשת האינטרנט אינה אלא מכונת שכפול אדירת ממדים ומערכת משוכללת במיוחד להפצת מוצרי בידור, השפעתה על תפיסת הידע, ההוראה והמחקר מרחקיה לכת הרבה יותר. כמו כן יש לזכור שהוראה מרחוק גם פותחת בפני האוניברסיטאות הזדמנות להרחיב את מעגל הלומדים (תלמידי פריפריה, תלמידי בעלי נכויות ומגבלויות). לצד היתרונות הכלכליים יש לכך חשיבות ציבורית.

 

בחלק השלישי של המאמר מובאים בפירוט ההגבלות שמטילים דיני זכויות יוצרים על השימוש ביצירות לצורכי הוראה ופירוט לגבי השימושים המחייבים רישיון: ביצוע פומבי של יצירה לצורכי הוראה, ועותקים וקבצי מקורות. וכן פירוט לגבי שימוש לצורכי הוראה שאינו מחייב רישיון: שימוש הוגן שנעשה למטרות לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סיקרה או תמצית עיתונאית, והיקף השימוש ביצירה המקורית היה הוגן. במטרות הנ"ל בולט חסרונה של ההוראה.

 

העידן הדיגיטלי מערים קשיים חדשים על המוסדות להשכלה גבוהה בכל הנוגע לניהול זכויות יוצרים. דיני זכויות היוצרים מטילים כיום הגבלות רחבות יותר על השימוש ביצירות בסביבת ההוראה הדיגיטלית: מהפיכת המידע הובילה לשינויים מרחיקי לכת בדיני הקניין הרוחני, אשר הרחיבו באופן משמעותי את היקף תחולתם. שימושים רבים שהיו מותרים קודם לכן עלולים להוות הפרה כאשר הם נעשים בסביבה דיגיטלית. המחברת מפרטת במאמר את הסוגיות המשפטיות במאמר אודות: שמורים דיגיטליים (תדפיסים); אתרי אינטרנט לקורסים מתוקשבים; מדיה דיגיטלית ומציגה לקחים מן המפשט האמריקני (בארה"ב התקבלה לאחרונה חקיקה ייחודית שנועדה לתת מענה לבעיות המתעוררות בהוראה מרחוק שנקראת TEACH Act)

 

הבטחת חופש השימוש ביצירות בסביבת הלימוד והמחקר איננה מנוגדת כלל לאינטרסים של היוצרים. מחברי היצירות רואים עצמם בד"כ כחלק משיח מדעי חברתי או תרבותי. מתן גישה ליצירותיהם מעניק להם בימה, מאפשר קבלת ביקורת ויוצר הזדמנות לצבירת מוניטין. אין בדרישה לפטור להוראה משום קריאה לביטול זכויות יוצרים, אלא הצעה ליצירת חריג לכללים הקיימים, אשר ישקף באופן נאמן את האינטרס הציבורי הכולל.

התיקון הדרוש בחקיקה בישראל צריך לתת מענה לשתי בעיות מרכזיות: הבעיה הראשונה נובעת מהעדרו של פטור כללי לשימוש ביצירות לצורכי הוראה, והשנייה נובעת מחוסר הוודאות באשר לשימושים המותרים. הצורך בפטור כללי נובע מכך שהסדר הטיפול ההוגן במשפט הישראלי צר מדי וחל על לימוד עצמי בלבד. פטור רחב ומפורש החל על כל שימוש לצורכי הוראה, עשוי היה לתת מענה גם לצורכי הוראה בסביבה דיגיטלית.