האם באמת אפשר לשפר ביצועים בחינוך כשאנו נדרשים לאחריותיות?
הרגריבס, א' ובראון, ה'. "האם באמת אפשר לשפר ביצועים בחינוך כשאנו נדרשים לאחריותיות?". האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים – היזמה למחקר יישומי בחינוך, http://yozma.mpage.co.il/SystemFiles/Summary%20Data%20Driven.pdf
אחריותיות היא חובתו של גוף או אדם בתפקיד ציבורי לדווח על פעולותיו ולשאת בתוצאותיהן במונחים של תקצוב, שכר, קידום, המשך העסקה וכו'. ואולם לפעמים האחריותיות אינה משפרת את תפקודם של האדם או המוסד, ואף פוגעת בהם. כך למשל, כאשר חדר מיון בבית חולים בארה"ב נדרש לטפל בחולים בתוך שעה מההגעה ולדווח על הישגיו, יצאה הוראה לנהגי האמבולנס להסתובב סביב חדר המיון ובכך לעכב את הגעת החולים באופן שיקל על הרופאים לטפל בהם מרגע ה"הגעה" לדלפק הקבלה. במערכת החינוך הדרישה לאחריותיות (דיווח על הישגים להורים, תלמידים, עמיתים וממונים) מתבטאת למשל בציונים בבחינות מיצ"ב. ואולם, כאשר משנים את הלימודים כך שיכשירו רק להצלחה במבחן או פועלים באופן שתלמידים חלשים לא ייגשו למבחן, התוצאות שמדווחות במסגרת האחריותיות חסרות משמעות, ולעתים אף עומדות לסתירה לשיפור אמתי ברמת הלימודים.
נשאלת אם כן השאלה כיצד ליישב את הדרישה לאחריותיות, שנחוצה לשם פיקוח ומעקב אחר רמת תפקוד והישגים, עם הצורך בשיפור אמתי וממשי ברמת הלימודים?
דו"ח מיוחד שנערך בארצות הברית הציג 12 המלצות לביסוס מערכות ותהליכים יעילים יותר של שיפור ואחריותיות מבוססי נתונים וראיות:
1. מדדו את הדברים שצריך להעריך במקום להעריך רק את מה שקל למדוד, כדי שהמטרות החינוכיות של בתי הספר לא יסולפו או יסטו מהעיקר.
2. על בסיס מידע ממקורות מגוונים, הכינו סרגל הישגים מאוזן של מדדים ואינדיקטורים. הסרגל צריך לתפוס את מלוא ההיקף של מה שבתי ספר או מערכות בית ספריות מעריכים, במקום להתמקד בנתון בודד.
3. נסחו ומזגו יחד את הרכיבים הדרושים למהלך השיפור והאחריותיות, הן מבחינה פנימית (כלומר, שסוגים שונים של מידע ישלימו זה את זה), הן מבחינה חיצונית (שיעלו בקנה אחד עם חלקים אחרים של מערך השיפור והאחריותיות). זאת כדי שהשיפור והאחריותיות יעבדו בשיתוף פעולה ולא באופן מנוגד.
4. התעקשו לקבל נתונים איכותיים, תקֵפים ומדויקים.
5. במקום לבחון כמעט כל תלמיד, על כמעט כל נושא, מדי שנה – ערכו בחינות בצמצום ולא בפזרנות, בדומה לבחינות הנערכות ּבַמדינות בעלות הביצועים הגבוהים ביותר.
6. בססו את תרבות השיפור המערכתי על ציפיות גבוהות ותמיכה רבה. בתרבות כזו אנשי החינוך מקבלים את התמיכה הדרושה להם לשיפור הישגי התלמידים, וחיזוק המקצוענות זוכה למעמד גבוה בסדר העדיפויות.
7. במקום לנסות לעמוד ברף חיצוני ואחיד, הגדירו מטרות של צמיחה, כך שהמדדים יתמקדו בשיפור שהושג או לא הושג ביחס לנקודות פתיחה מוסכמות.
8. צמצמו את הפער בהישגים כדי להעלות את הרף. ממצאים בין־לאומיים הראו שצמצום פערים הוא תנאי מוקדם להעלאת רף ההישגים.
9. חזקו קהילות מקצועיות לומדות אשר יובילו את השינוי הרצוי, והקנו להן סמכויות לקבל החלטות ולשאת באחריות על היישום.
10. הקימו מערכות אחריותיות הדדיות, על מנת לעודד ולדרוש מהשותפים בכל הרמות לבצע את הפעולות הנחוצות, ולספק את התמיכה והתנאים הנדרשים. כך תיווצר שקיפות בהחלטה אם המערכת מספקת די משאבים ותמיכה לאנשי החינוך לעמוד בציפיות הנדרשות מהם.
11. הֱיּו המניעים ולא המּונעים, כדי שהנתונים שתאספו ישלימו ויעדכנו את הפרקטיקות המקצועיות של אנשי החינוך, ואת הידע שלהם בנוגע לתלמידיהם. זאת במקום לחתור תחת השיפוט והידע הללו ולהחליפם.
12. צרו מערכת סטנדרטים לאומיים מכַ וונים ומחייבים לשם שיפור ואחריותיות מבוססי נתונים. סטנדרטים אלו יכללו:
סטנדרטים ביחס לתוכן הכלים המשמשים בשיפור ובאחריות מבוססי נתונים, כגון מבחנים מתוקננים התואמים את מטרות הלמידה המערכתיות.
סטנדרטים ביחס לתהליכים של פיתוח וניהול קהילות מקצועיות וצוותי המידע, וביחס לניהול ההשלכות.
סטנדרטים מבוססי הקשר (בשונה מסטנדרטים אחידים בכל בתי הספר ובכל המדינות, ללא התייחסות להקשר ספציפי), למשל זכאות להכשרה, משאבים ופרקי זמן נדרשים לשינוי.
לקריאה נוספת