ג'ון ווייט

אבירם, ר' (2014). ג'ון ווייט. הד החינוך, פ"ח(6), 96-94.

פרופ' רוני אבירם הוא מרצה בחוג לחינוך של אוניברסיטת בן-גוריון

ג'ון ווייט (White), פרופסור אמריטוס של המכון לחינוך באוניברסיטת לונדון, הוא פילוסוף החינוך המוערך עליי ביותר בשני הדורות האחרונים משני טעמים: (1) הוא ממשיך לשמר את התפישה שפילוסוף חייב להיות אמון על חשיבה רציונלית יסודית ושיטתית; (2) הוא עושה זאת באופן פשוט ומובן לכול.

חשיבה רציונלית היא חשיבה הכפופה לכללי הלוגיקה — ובמובן זה הפילוסופיה אינה שונה מתחומי דעת רציונליים אחרים. עם זאת היא נבדלת עקב שני המאפיינים האחרים שמניתי: היא חייבת להיות יסודית ושיטתית.

"יסודית" במובן של מחויבות לרדת עמוק ככל האפשר לרמת ההנחות או המטרות "האחרונות" של כל תחום או פרקטיקה, לבדוק את תוקפן או אמיתותן ובמידה שאינן תקפות, אמיתיות או רצויות — להציע חלופות טובות יותר.

"שיטתית" במובן של התקדמות בהליך החשיבה מהנחות או מטרות היסוד צעד אחר צעד תוך כדי כיסוי כל הנושאים הרלוונטיים בכל צעד והצבעה על המסקנות הנובעות מכל אחד.

הדברים נשמעים לכאורה פשוטים — כל מקבל החלטות במערכת גדולה או קטנה פועל כך (זה לפחות האידאל המוסכם בתחום של קבלת החלטות). אבל מקבלי החלטות במערכות החינוך של המדינות הדמוקרטיות המפותחות אינם פועלים כך, ואף אינם שואפים או מתיימרים לפעול כך.

מדוע? מכמה סיבות. העיקרית שבהן כרוכה באובדן ההסכמה החברתית הרחבה על רשימה ממצה, ברורה, עקבית, לכידה ומעשית של מטרות החינוך. במובן זה מערכות חינוך הן מערכות אנומליות. זה ההסבר העמוק, לדעתי ולדעת אחרים, לשורת המחלות הכרוניות שמערכות חינוך סובלות מהן.

מה עושים במצב זה פילוסופים של החינוך המופקדים על יצירת רשימה כזאת של מטרות? מסתגלים לרוח הזמן, כלומר אינם מציעים למערכות החינוך רשימת מטרות בעזרת המתודה הפילוסופית. אך רק על בסיס רשימה כזאת יהיה אפשר לכונן מחדש חינוך לאור מטרות מנומקות ורצויות. וכיוון שפילוסופים של החינוך אינם מבצעים את מלאכתם, מדיניות החינוך נבנית מהקומה השנייה או השלישית, ללא יסודות — מטרות החינוך — שעל יציקתם מופקדים הפילוסופים.

מאחר שהחינוך איבד את המטרות הברורות והעקביות שהובילו אותו בתקופות דתיות או אידאולוגיות יותר, הוא מיטלטל כבר כמה עשרות שנים בין אין־ספור "רפורמות" למיניהן — חלקיות, מקוטעות ולעתים אף סותרות זו את זו ואת עצמן. אנו חיים בתקופה שבה התרופות — הרפורמות — הן חלק מהמחלה, ולא הפתרון (Aviram 2014).

המוצא האפשרי והרצוי היחיד ממצב זה הוא חזרה לחשיבה חינוכית־פילוסופית שתציע לחינוך חזון רציונלי ותחלץ אותו מהכאוס שהוא שרוי בו. ג'ון ווייט הוא אחד מהוגי החינוך היחידים המציעים חזון כזה לאור ערכי הדמוקרטיה הליברלית — והוא עושה זאת בהתמדה כבר ארבעים שנה.

ווייט חושב ומתנסח פשוט — תכונה נדירה על רקע נטייתם של פילוסופים בני זמננו להתנסח באופן פתלתל ובלתי מובן (לקוראים ולעתים אף להם עצמם). החזון של ווייט נגיש לכל קורא נבון שמתלבט בנוגע לשאלות היסוד של החינוך: מה צריכות להיות מטרות החינוך בחברה דמוקרטית ליברלית בת זמננו; מהם התכנים והתהליכים שבאמצעותם אפשר לממש אותן באופן אופטימלי. גם מי שאינם מקבלים את תשובותיו או מקבלים רק חלק מהן (כמוני) יכולים למצוא בספריו מודל לסוג החשיבה והכתיבה הדרושים כל כך לחינוך בימינו.

***

האם אתה מסכים להנחות שלי: (1) יש צורך בחשיבה רציונלית מכוונת מטרות בכל רמות החינוך; (2) חשיבה כזו נעדרת כיום בפילוסופיה של החינוך ובקרב מקבלי ההחלטות בחינוך? אם אתה מסכים, האם יש לך הסבר לתופעה זו? האם אתה סבור שיש דרך לשנות את החשיבה הטכנוקרטית השלטת כיום בחינוך ולשקם את החשיבה הפילוסופית בחינוך? האם אתה סבור שהכתיבה הפילוסופית־נורמטיבית שלך השפיעה או עשויה להשפיע על מקבלי ההחלטות בחינוך בבריטניה ובמקומות אחרים? האם אתה חושב שפילוסופים כמונו יכולים בכלל להשפיע ב"עולם האמיתי"?

אתה צודק בכך שתמיד ראיתי במטרות חינוכיות המבוססות על ערכים ליברליים־דמוקרטיים עניין יסודי, ובכך שתכנית לימודים מבוססת מטרות תמיד נראתה לי כנתיב ההתקדמות הנכון. ראה, למשל, את ספרי משנת 2013, An Aims—Based Curriculum: The Significance Of Human Flourishing for Schools ("תכנית לימודים מבוססת מטרות: החשיבות של צמיחה אנושית לבתי הספר"). חוגים רשמיים בבריטניה הביעו עניין מסוים ברעיונות אלה ובקו המחשבה הזה במהלך הקדנציה האחרונה של ממשלת הלייבור (2010-1997). באותה עת שיתפתי פעולה עם "הרשות לכישורים ולתכניות לימודים" (QCA) שהייתה אחראית אז על תכנית הלימודים הארצית (הרשות נסגרה בינתיים; כיום השר הוא היחיד שמחליט!). הרשות הציגה בשנת 2007 מערך מתקבל על הדעת של מטרות בית ספרית, בשאיפה שתכנית הלימודים תשקף אותן.

אתה צודק גם בכך שהגישה הרגילה יותר, ובמיוחד בקרב ממשלות שמרניות, היא להתייחס לתכנית הלימודים המסורתית ולמקצועות העיוניים כמובנים מאליהם, ולהמעיט בערכן של מטרות ויעדים. דעתי היא שמה שקובעי המדיניות האלה רוצים לאמתו של דבר הוא תכנית לימודים מתאימה לבחינות וקשורה בקבלה לאוניברסיטאות טובות ולמשרות טובות. מי שמרוויחים מן המערכת הזו בבריטניה הם בראש ובראשונה אותם שבעה אחוזים שלומדים בבתי הספר הפרטיים, ובפרט בני הקבוצה המצומצמת עוד יותר שלומדים בבתי הספר היוקרתיים ביותר — אלא שנקראים Public Schools. בוגרי בתי הספר האחרונים עדיין מחזיקים ביותר ממחצית המשרות הטובות ביותר בשירות הציבורי ובתחומי המשפט, הרפואה והעסקים. יש הרבה מאוד רעש וצלצולים סביב העניין הזה, הרבה מאוד גנבת דעת; ואני חושב שהפילוסופיה של החינוך, ביחד עם ההיסטוריה והסוציולוגיה של החינוך, יכולה להועיל בהבהרת העניין. במדינות אחרות אולי אין מגזר פרטי חזק כל כך, אבל אני חושד שהמוּטָבים העיקריים של המערכות הקושרות בין מוסדות אקדמיה, תכניות לימודים ובחינות במקומות אחרים (סין, למשל), הם האליטות הקיימות, שזקוקות לדרך "מכובדת" להוריש לצאצאיהן את זכויות היתר שלהן.

אשר להשפעת החשיבה הפילוסופית על מדיניות החינוך בבריטניה, הפילוסופים ריצ'רד פיטרס (Peters) ופול הרסט (Hirst) השפיעו על תכניות לימודים; לרוג'ר סקרוטון (Scruton) ולאנתוני אוהיר (O'Hear) מן הימין נודעה השפעה בימי שלטונה של מרגרט ת'אצ'ר וגם מאוחר יותר; ולאחרונה ריצ'רד פרינג (Pring), מן השמאל, השפיע על החינוך התיכוני.

אני מציאותי לגבי (אי־)הסבירות שנצליח להביא לשינוי במדיניות הבחינות; ישנם יותר מדי אינטרסים התומכים בהמשך הסטטוס קוו. אבל מי יודע? אולי בכל זאת נצליח להעלות את המודעות לחסרונות השיטה, ובעידן הדיגיטלי החדש נוכל להפיץ את הבשורה בצורה אלקטרונית – במיוחד אם נמצא חלופות מעשיות, שבעצמן עשויות לנצל לטובתן את התקשורת הדיגיטלית.

באופן כללי יותר לגבי עתיד החינוך בבריטניה ומחוצה לה: אם הלייבור יחזור לשלטון במאי 2015, אני חושב שאנחנו צפויים לראות צמצום כלשהו בכוח העצום שיש היום לשרי החינוך. לאחרונה מופעל לחץ להקמתה של מועצה קוריקולרית שתעבוד באופן עצמאי יחסית משליטת הפוליטיקאים, כך שיש תקווה כלשהי — אולי קלושה — שהרעיון לבסס את תכנית הלימודים על יעדים דמוקרטיים-ליברליים יזכה להתייחסות רצינית.

תרגם מאנגלית: יניב פרקש

מקורות

Aviram, A, 2014. "The Abnormality of Modern Educations Systems in Postmodern Democracies," in M. Papastephanou (ed.), Philosophical Perspectives on Compulsory Education, Springer Science and Business Media Dordrecht.