בראשון הקרוב שוב תגזלו מילדיכם את הזכות לילדות מאושרת

מוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ" ערך פרויקט מיוחד לרגל פתיחת שנת הלימודים. במסגרת הפרויקט, ראיינה הכתבת שני ליטמן שורה של מומחים ופרופסורים לחינוך, שביקרו בחריפות את מערכת החינוך בישראל. לטענתם, המערכת מגבילה וחוסמת את הילדים, מזיקה להם ופוגמת באושרם – ובוודאי שאינה משיגה את יעדיה.

המומחים הצביעו על שורת בעיות מרכזיות בחינוך בישראל:

  1. בתי הספר מתפקדים כמכוני מיון של מוסדות ההשכלה הגבוהה, ורודפים אחר מדדי הצלחה כמותיים, כמו מבחני מיצ"ב וציוני בגרות.
  2. כדי לשרוד, הילדים מתרגלים לרמות, לשקר ולהעתיק.
  3. מתייחסים לתלמידים כאל מטומטמים שלא יכולים להכיל תמונה מורכבת.
  4. מערכת השעות שייכת למאה ה-19. צריך לבטל אותה.
  5. ילדים צריכים לנוע וליצור. הריהוט בבית הספר לא מותאם להם.
  6. מערכת שמבוססת על ציות ופחד לא יכולה להיות חינוכית. היא מייצרת נקמנות.

 למאמר המלא

לקריאה נוספת

ההישגים המרשימים של בית הספר שוויתר על מבחנים ושיעורי בית

 

בתי הספר מתפקדים כמכוני מיון של מוסדות ההשכלה הגבוהה

זו לדעת המומחים הבעיה היסודית ביותר. לפי פרופ' ניר מיכאלי, כיום רקטור מכללת אורנים לחינוך, "התפקיד המרכזי של בתי הספר כיום הוא להיות מכוני מיון של מערכת ההשכלה הגבוהה. לכן מי ששולטים על הבגרויות הם בעצם נשיאי האוניברסיטאות, שמשמשים כשומרי סף כדי שלא ייעשו שינויים רדיקליים בבגרויות". לדעת מיכאלי, יש לפטור את בתי הספר מתפקיד זה, ולהעניק להם אוטונומיה משמעותית, כך שבחינת הבגרות תהיה בית ספרית והערכת התלמידים תתבצע על ידי צוות המוסד.

מיכאלי מביא כדוגמה חיובית וכמודל לחיקוי את המכינות הקדם-צבאיות: "שם לומדים פילוסופיה והגות והיסטוריה ויהדות. לכאורה זה לא משהו שבני נוער היו אמורים לעשות מבחירה בזמנם החופשי, אבל הם חווים את הלמידה שם כמשהו משמעותי, שמתחבר לחיים שלהם. זה מראה שאפשר לעשות את זה. זה מבוסס על קשר עמוק בין מחנך לתלמיד וזה קשור לחוסר התכליתיות של הלמידה. זו למידה לשמה. אלה דברים שמאוד חסרים בלמידה הבית ספרית מוטת הבחינות".

הלית מיכאלי, שכותבת עבודת תזה בחוג למחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת תל אביב, ריאיינה 20 תלמידים ותלמידות מכיתות ט' עד י"ב בבתי ספר שונים בארץ. ממצאיה מחזקים את אבחנתו של מיכאלי: "למרות ההבדלים בין בתי הספר שבהם לומדים המרואיינים, כשהם התבקשו לתאר את בית הספר שלהם, הם בחרו על פי רוב דימויים של כלא או מפעל". לדבריה, משפטים כמו "זה מרגיש כאילו רוצים שנהיה בסוף אותו דבר" חזרו ועלו בווריאציות שונות. "מצד אחד אומרים להם כל הזמן שזו התקופה היפה בחיים שלהם", היא אומרת. "מצד שני מזהירים אותם שאם לא יעברו את בחינות הבגרות כמו שצריך, הם יהרסו את עתידם".

 

כדי לשרוד, הילדים מתרגלים לרמות, לשקר ולהעתיק

לדברי פרופ' יערה בר־און, היסטוריונית, חוקרת תרבות ונשיאת המכללה האקדמית אורנים, בתי הספר מטילים על התלמידים להכין הרבה יותר מדי שיעורי בית, מה שמאלץ את התלמידים לעשות רק חלק מהנדרש מהם, או לא לעשות שיעורים בכלל: "הילדים מבינים שהם צריכים לשקר, לחפף או להיכשל".

פרופ' חנן יניב, ראש צוות פדגוגיה דיגיטלית במכללת סמינר הקיבוצים, סיפר על סקר שערב ובו 98% מהתלמידים דיווחו שעברו יותר מעשרה סוגים שונים של עבירות, החל בהעתקה במבחן או זיוף חתימת ההורים ועד לגניבת מבחן מחדר המורים. "בית הספר מכניס ילדים למצבים חסרי מוצא, שבהם הם עושים דברים שהם יודעים שאינם נכונים", אומר יניב. "מגיל צעיר ילדים מבינים שהם צריכים לשרוד, ולעשות לשם כך דברים שהם יודעים שאינם בגבולות המוסר".

מערכת הציונים, לדבריו, פוגעת בביטחון העצמי של התלמידים: "ציון מכיל בתוכו מנגנון חברתי הרסני. כשאת מקבלת מאה, באופן טבעי היית רוצה שהחברה שלך תקבל פחות ממאה. אחרת מה זה שווה שאת קיבלת מאה? מגדירים את הציפייה, שנהיה הכי טובים. אבל רובנו לא יכולים להיות הכי טובים. ולמה ילד מגיל כל כך צעיר צריך לחשוב על עצמו כלא מספיק טוב, ולמה בכלל צריך להיות הכי טוב?"

החשיבות שמיוחסת לציונים גורמת לדבריו לילדים לפתח חרדה ממבחנים ומתגובות הוריהם: "אם אנחנו רוצים לטפח אדם לומד עצמאי, שלומד לחיים, אי אפשר לעשות את זה תוך כדי כך שכל הזמן מעריכים אותו".

יניב טוען כי בית הספר צריך להשרות בתלמידים אווירה פתוחה, מכילה ונעימה ולא לאיים עליהם: "שהמורה לא תבדוק את שיעורי הבית שלא הכנתי, שהיא לא תושיב אותי ליד ילד שמציק לי, שהיא לא תציג אותי כמטומטם, שהיא לא תשפיל אותי. אני רוצה לדעת שאני שם ללא תנאי, שאני לא יכול ליפול על הפרצוף".

 

מתייחסים לתלמידים כאל מטומטמים שלא יכולים להכיל תמונה מורכבת

לדברי פרופ' אריה קיזל מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, יש ללמד את הילדים את התמונה הכוללת ומתוך הקשר לחייהם הממשיים. כך בהיסטוריה (למשל לגבי מורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני) וכך בכלכלה (כיצד קונים בית? מהי משכנתא?) וכך בכל תחום. לפי קיזל, יש להקנות לתלמידים מיומנויות קריאה וכתיבה והבחנה בין עיקר לטפל: "התלמיד הישראלי מבוהל מטקסט. הוא לא יודע לחלץ את הרעיון המרכזי, לא יודע להשוות לדברים שקרא לפני. השוואה היא דבר נורא חשוב".

 

מערכת השעות שייכת למאה ה-19. צריך לבטל אותה

"בעולם המערבי במאה ה–19, אם היית פועלת היית הולכת בבוקר לפס הייצור והיה לך סדר יום מאורגן מאוד, ואם היית בורגנית גם היה לך סדר יום מאורגן מאוד", מסבירה פרופ' יערה בר-און, היסטוריונית, חוקרת תרבות ונשיאת המכללה האקדמית אורנים. "בית הספר אז היה שיקוף של עולם הערכים הזה — צורת בית הספר, המסדרון, הכיתות, אור שטוח שרואה את כולם אותו דבר. גם הגריד של מערכת השעות — כל השיעורים בני אותו משך, בנויים על אותו עיקרון, צלצול באותה שעה, סיום באותה שעה. היום החיים שלנו לא נראים כמו גריד. הגריד הוא כפוי ומצר את צעדינו. הילדות שלך, במקרה הטוב, ימצאו עבודה לזמן מוגבל ויחליפו עשר עבודות במשך החיים. אין דבר אחד שהן יכולות ללמוד פעם אחת וזהו, לכל החיים".

לפי בר־און, אופן הלימוד צריך להשתנות, ויחד איתו גם משך הלימוד והרכב הקבוצות הלומדות: "אם המיומנות הנרכשת היא הקשבה, אפשר בקבוצה גדולה מאוד להקשיב למוזיקה או להרצאה במשך עשרים דקות. לפי מחקרי מוח, אחרי עשרים דקות הילדה צריכה לקום ולעשות משהו אחר. אז למה שלא נעשה טאי צ'י, או הליכה? ואז נעבוד בקבוצות קטנות, בהתאם למשימה. ואז ניפגש בקבוצה יותר גדולה, עשרים ילדים עם מבוגר, ונדבר איתו על מה שהקשבנו לו בבוקר בהרצאה ועבדנו עליו אחר כך בקבוצות. ובסוף היום נראה לשאר הילדים את התוצר שעבדנו עליו, שזה יכול להיות סרט או פודקסט או מצגת".

אפשרות נוספת היא לחלק את הנושאים לפי תקופות, ולא ללמוד בכל מקצוע נושא אחר. כך למשל, אפשר להחליט שתקופה מסוימת בשנה תוקדש לאנגלית: כל מורה יקבל על עצמו ללמד את המקצוע שלו באנגלית — השיעורים בספרות יהיו באנגלית, שיעורי תיאטרון באנגלית וכו'. אחר כך התנ"ך יעמוד במרכז. כך תכוסה אותה כמות של החומר, אבל התלמידים יבינו בכל רגע נתון מהו המוקד, והשיעורים יזינו זה את זה ותהיה סינרגיה ביניהם, שתביא לחוויית לימוד הוליסטית ולא מפוררת ונטולת הקשר כפי שנהוג היום.

הכוונה, למשל, היא ללימוד מבוסס פרויקט, PBL – Project Based Learining: "הרעיון הוא שהילדים צריכים לבחור פרויקט, שהם באמת מעוניינים בו, ואז לחקור אותו מאפס", מסבירה בר־און. "למשל, מתעורר אצלם הצורך לבנות גשר במקום מסוים, אז הילדים צריכים ללמוד את המתמטיקה ואת ההנדסה של זה ואיך פתרו בעיות דומות בעולם — כל מה שצריך לדעת בשביל לבנות גשר. זה לא מספיק שהמורה מגיעה לכיתה עם ערכה מוכנה מראש של פרויקט שהיא החליטה בשביל הילדים שהם צריכים לעשות".

 

ילדים צריכים לנוע וליצור. הריהוט בבית הספר לא מותאם להם

לפי המומחים שרואיינו לכתבה ב"הארץ", בית הספר צריך להזכיר במרכיביו את גן הילדים: לא להושיב אותם מאחורי שולחנות סטטיים, אלא לשמר תפיסה של תנועה, גמישות ומשחקיות באמצעות כיסאות נוחים, פופים, ערסלים, מזרנים, חללי מנוחה וגם חדר אוכל וקפיטריה. במבנה הנוקשה הנוכחי חשים תלמידים רבים רעב, עייפות, שעמום וחוסר-מנוח.

"ילדים קוראים תוך כדי הליכה או שכיבה", אומרת בר־און, "ההורים ממשיכים לקנות לילדים שולחן כתיבה בכיתה א', אבל הילדים עושים שיעורים על הספה בסלון, על שולחן האוכל, באייפון, על הרצפה, בלפטופ. מחקרי מוח קובעים שחוסר התנועה מסוכן לבריאות הילדים. לא יכול להיות שאנחנו לא דורשים תנועה בבית הספר".

לדברי יניב, "ילדים בכיתה ב' לא צריכים לשבת בטורים. הם לא צריכים לשבת בכלל. בטח לא לשבת ולהקשיב למורה, אלא אם כן היא מספרת סיפור מרתק, ואז עדיף שישבו במעגל".

לפי בר-און, "אם אנחנו יושבות בבית קפה ועובדות, למה הילדים צריכים לשבת דווקא בכיתה? אולי הם יכולים לשבת בכלל על שפת הים? ולמה ללמוד בבוקר ולא בערב? גם המבוגרים היום לא בהכרח עובדים במשרד. האנשים הכי גמישים ופורצי דרך לא יושבים במשרד בתוך קיוביקל".

 

מערכת שמבוססת על ציות ופחד לא יכולה להיות חינוכית. היא מייצרת נקמנות

כדי לפתח יצירתיות ומקוריות, יש ללמוד וללמד באווירה נעימה ומשוחררת, חופשייה ככל האפשר מתחרות, מעונשים וממתחים. במקום לגייס את ההורים כדי ש"ימשמעו" את ילדיהם ולהטיל על הילדים עומס מוגזם שאי עמידה בו גורמת למריבות עם הוריהם, יש להביא לשיתוף פעולה של כל הצדדים, להבדיל מיחסים כוח מרעילים המאפיינים את המערכת כיום.

    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?
yyya