בין שחיקה לצמיחה
מאת: יזהר אופלטקה
ספרו של יזהר אופלטקה, "שחיקה והתחדשות, סיפור חייהן של מנהלות בתי ספר בישראל", מצליח לאפיין את עולמן הייחודי של המנהלות, ולעורר כמה שאלות הנוגעות לקריירה של מנהלים בכלל.
בגישושי השדה שקדמו למחקרו על מנהלות בתי ספר, ביקש ד"ר יזהר אופלטקה מהמרואיינות לזהות שלבים שונים ונקודות מפנה בקריירה המקצועית שלהן. "אף פעם לא שאלו אותי על עצמי, על מה שעברתי… תמיד התעניינו רק בתפקיד שלי", השיבה לו אחת המרואיינות. נדמה שספרו של אופלטקה, מרצה לחינוך באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה, מצליח לאפיין לא רק את עולמן הייחודי של מנהלות, אלא לעורר כמה סוגיות הנוגעות לקריירה של מנהלים בכלל.
אופלטקה מגלה כבר בתחילת ספרו שני מאפיינים עיקריים בחייהן של מנהלות: עמדותיהן ורגשותיהן משתנות במידה ניכרת לאורך השנים, ובמקום לחוות שחיקה או קיפאון באמצע הקריירה, הן חוות דווקא התחדשות. ולא שאין להן חששות מפני שגרה, שחיקה וקיפאון, אולם אלה מניעים אצל חלק ניכר מהן דווקא תהליכי התחדשות.
המחקר מבוסס על 25 ראיונות עומק פתוחים עם מנהלות בתי ספר יסודיים, בנות 43 עד 52, עם ותק של כשמונה עד 14 שנות ניהול, ובין 21 ל- 33 שנות הוראה. ההתמקדות במנהלות, מסביר החוקר, נובעת מממצאי מחקרים קודמים, המצביעים על כך שהן מכוונות יותר לחדשנות וליציאה מהשגרה, בעיקר באמצע הקריירה, לצד נטייה להתמקד בהעצמת תלמידים ומורים.
אופטלקה מבקש לגלות מדוע, תוך שהוא מציין, כי לא הרבה ידוע על התחדשות עצמית בקרב מנהלים, שכן המחקרים הקיימים מתמקדים יותר בדפוסי התנהגות, סגנונות ניהול וקונפליקטים. גם כאשר נקודת המוצא היא פסיכולוגית והפרט במרכז, הנושאים הם שחיקה, לחץ בעבודה, ניכור ואי שביעות רצון, ואין ביטוי לעולמם הרגשי של המנהלים ולפרשנותם את העבודה, כמו גם ליחסם להתחדשות, מחויבות ארגונית, מימוש עצמי בתפקיד ושביעות רצון.
אופטלקה חושף, באמצעות סיפורי המנהלות, ארבעה דפוסי התחדשות: "הקמות לתחייה" - מנהלות שחוו משבר, יצאו לשנת שבתון וחזרו ממנה מצוידות באנרגיה והתלהבות; "מחפשות קרקע חדשה" - מנהלות המחפשות מסגרות חדשות או בתי ספר אחרים, שחשו כי מיצו את עצמן, ורק המעבר שימש זרז להתחדשותן; "מטפסות ההרים" - מנהלות המתחדשות תוך כדי עשייה, שמזינה אותן מחדש בכל תקופה ותקופה; ו"המנסות להיאחז בגדה" - מנהלות המעידות על עצמן שהתעייפו, אולם הן ממשיכות ליזום ולחדש, בזכות האהבה לצוות ולתלמידים.
אף שבמקרים רבים משבר השחיקה או המיצוי העצמי הנו תנאי הכרחי לתחילתו של תהליך התחדשות, המחקר מגלה כי אין בהם די, וכי למבנה האישיות חשיבות רבה. המנהלת המחדשת היא זו שיודעת לנצל הזדמנויות, שתופסת את עצמה כאדם דינמי, המדגיש את ההישג האישי ורואה אתגר בלחץ ובקשיים. מנהלות שחוו התחדשות התאפיינו גם בשינוי הסגנון הניהולי. חלקן עברו מסגנון "גברי" – סמכותי, ריכוזי ואסרטיבי, לסגנון "נשי", של יתר קרבה לאנשים ושיתופיות, וחלקן עשו את הדרך בכיוון ההפוך.
לפחות שני מוטיבים בסיפוריהן של המנהלות המתחדשות מסבירים מדוע דווקא הן אלה שחוו התחדשות: חרדה משגרה, ומחויבות רגשית לסביבה, גורמים המאפיינים ניהול "נשי". נשים חוששות יותר מכישלון, ולכן נוטות להוכיח שוב ושוב שהן טובות מהגברים. גם מחויבותן לבית הספר, המונעת שחיקה, אף היא נובעת ממאפיינים נשיים, של מחויבות רבה יותר לאנשים שסביבן.
המחקר אף קובע, כי לשנת השבתון ולמעבר לבית ספר אחר יש תרומה חשובה להתחדשות. לפיכך, מציע המחבר להנהיג סוג של רוטציה בין מנהלי בתי הספר, ולכלול בשנת השבתון מרכיבים מחזקי התחדשות. במקביל, הוא מעורר כמה שאלות בתחום הקריירה והניהול: האם מסלול ההתפתחות המקצועי הוא בהכרח חד כיווני וליניארי, האם אמצע החיים היא תקופה של קיפאון או צמיחה, והאם שינוי קריירה נובע בהכרח מעמדות שליליות ביחס לתפקיד?
"שחיקה והתחדשות, סיפור חייהן של מנהלות בתי ספר בישראל", מאת יזהר אופלטקה, הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון 2002, 211 עמודים.
yyya
כמנהל שחווה מעבר בניהול שני בתי ספר וכמדריך למנהלים בראשית דרכם. אני חושב שהמסקנות שעלו מהמחקר אותנטיות ומתארות נכון את השינוי שעובר מנהל בית ספר בשלב אמצע הקריירה. כמובן שלכל שלב בקריירת הניהול יתאים סגנון מנהיגותי אחר, מודעות המנהל להתאמת סגנון המנהיגות שלו לשלב הקריירה בו הוא נמצא תתרום להצלחתו בתפקיד.