ב"הריאלי" אורגים מהפכה

נאוה דקל. ב"הריאלי" אורגים מהפכה , הד החינוך, אפריל 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 05 . עמודים 54-56.

מאה שנה לאחר היווסדו בית הספר "הריאלי העברי" בחיפה נדלק מחדש, אם כי הוא לא כבה אף פעם. הוא נולד במלחמה – "מלחמת השפות" – ב־1913, ומאז ידע זמנים תוססים יותר ופחות, אך הוא מגיע לשנתו המאה במצב רוח מהפכני במיוחד. למניפסט של המהפכה קוראים "מאֲרג" – תכנית לשינוי יסודי של דפוסי ההוראה והלמידה בכל בתי הספר של "הריאלי".

לבית הספר "הריאלי" יש היסטוריה – היא מקודדת בסיסמה הידועה (והתלושה משהו) "הצנע לכת", והוא מנסה להתחשב בה, אך תכנית "מארג", למרות ההכחשות, מנתקת אותו במידה רבה מההיסטוריה שלו ולוקחת אותו למחוזות חדשים. בית הספר מתאים את עצמו לעולם משתנה במהירות, לעולם שמתנתק מההיסטוריה שלו.

"הריאלי" הוא מוסד חינוכי ייחודי. מאז שנות השלושים של המאה העשרים הוא רשום כחברה פרטית, חל"ץ (חברה לתועלת הציבור). הוא מתנהל כמו חברה – יש לו חבר נאמנים המונה ארבעים אנשים בעלי זכות הצבעה, המתכנסים שלוש פעמים בשנה, והם ה"ריבון" של בית הספר. תשעה מהם מרכיבים את הוועד המנהל המפקח על בית הספר. נוסף על כך, "הריאלי" מקיף את כל שלבי החינוך – מגן ילדים לגילאי שלוש ועד סיום התיכון. המבקשים להירשם עוברים תהליך מיון ומשלמים שכר לימוד. בית הספר מתפרש כיום על פני ארבעה מתחמים גאוגרפיים ומחולק לשישה סניפים שבהם לומדים כ־4,000 תלמידות ותלמידים ומלמדים בו 380 מורות ומורים.

משא ההיסטוריה על הכתפיים

רון כתרי, מנהלו הנוכחי של בית הספר, ייפרד ממנו בחגיגות המאה. כמו רבים מהמורים וההורים במוסד גם הוא בוגר בית הספר, למרות – כפי שהוא מציין בכל הזדמנות – שלא קיבל מבית הספר תעודת בגרות. כתרי מייחס חשיבות רבה להמשכיות ההיסטורית. על קירות המשרד שלו תלויות תמונות ותעודות מהעבר המפואר של בית הספר, והוא מציג בהתלהבות רבה מקורות ארכיוניים כגון "הפרוגרמה לכל שנות הלימוד" משנת תרע"ד (1914).

כתרי מדבר באהבה רבה על בית הספר, אך אינו חוסך בתיאור הקשיים: "לבית הספר הזה יש שלושה 'מרכיבי עול' מיוחדים: האחד הוא אתוס בן מאה שנים. התחושה היא שכל הזמן אנחנו צריכים להוכיח שאנחנו ראויים להיסטוריה המפוארת של המוסד. השני הוא התדמית שלנו כגוף אליטיסטי ומצטיין שגובה שכר לימוד גבוה וממיין את תלמידיו. חשוב לי להדגיש שאנחנו מוסד ללא מטרות רווח, וגם תלמידים שידם אינה משגת לומדים פה. יש טענות כלפי המיון שאנחנו עושים, אבל המיון לא נוגע ליכולות אלא לבשלות ולהתאמה לרוח המקום. אנחנו לא מנשירים תלמידים. הם מסיימים את בית הספר גם אם הם לא עומדים בדרישות של תעודת בגרות. התפקיד שלי הוא לעזור לכל תלמיד ולתת לו את כל הכלים הדרושים לו כאזרח. מקרי ההנשרה היחידים הם בעקבות אירועים פליליים".

ומהו "מרכיב העול" השלישי?

"הצורך להיות רלוונטיים לימינו ולא לנוח על זרי הדפנה – על היציבות הכלכלית שלנו ועל רשימת ההמתנה הארוכה. דווקא בגלל היציבות שלנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות שינוי. האתגר שלנו הוא לגרות את התלמידים ללמידה פעילה, כי מה שחשוב לנו הוא שתלמיד ידע איך לומדים היסטוריה או פיזיקה ולא רק את 'החומר'. לכן עברנו ללמידה באמצעות פרויקטים רב־תחומיים. אם משרד החינוך היה מוותר על הבגרויות היינו יכולים לחגוג, אבל גם עכשיו אני בטוח שהשיטה שלנו תיצור הוראה ולמידה אחרות".
סביבות למידה חדשות

גדעון טרן, סמנכ"ל פדגוגי של "הריאלי" ולשעבר מנהל החטיבה העליונה "בית בירם" – על שמו של המנהל הראשון ד"ר ארתור בירם – הוא המנוע של המהפכה "הריאלית". גם הוא, כמו כתרי, בוגר בית הספר שחזר אליו לאחר קריירה צבאית מגוונת. טרן שקד עם צוות מורים מוביל בליווי פרופ' מרים בן פרץ וצוותי חשיבה נוספים על כתיבת התכנית "מארג", שמציגה תפיסה כוללת, מנומקת ומפורטת של סדר חינוכי חדש.

"השם 'מארג'", מסביר טרן, "מייצג את השתי וערב הפדגוגיים העומדים ביסוד התכנית. כמו בנוּל, לתכנית יש ארבעה צירים: שניים של תוכן ושניים של ארגון", וארבעתם מנוהלים בזהירות ובחרדת קודש: "עם אתוס של מאה שנים על הכתפיים, אתה לא יכול לבוא עם איזו גחמה מהפכנית. צריך לשקלל שינוי עם מסורת. התודעה ההיסטורית מלווה אותנו בתהליך השינוי שאנחנו עוברים, אבל העבר שלנו אינו ערסל להתפנק עליו. אנחנו צריכים להתכתב לא רק עם העבר אלא גם עם העתיד".

ההוראה והלמידה החדשות בבית הספר מבוססות על פרויקטים. טרן: "בכל יחידת לימוד יש שלושה שלבים: הקניה, פיתוח פרויקט והצגתו. התלמידים עובדים בצוות ולומדים לפתח אחריות, יצירתיות ושיתוף. הם מחויבים לאיכות גבוהה של תוצרים, בין היתר משום שעליהם להציג אותם לפני קהלים שונים. השינויים האלה בעולמות התוכן לוו בשינויים מבניים של סביבות הלמידה ובמעבר לפדגוגיה מתוקשבת. העבודה בסביבת למידה מתוקשבת מאפשרת מעורבות של כל התלמידים בתהליך, הנחיה דיפרנציאלית של מורים והיעדר מגבלות של זמן ומקום".

במקום הכיתות המסורתיות, המופרדות במסדרונות צרים וארוכים, נבנו בבית הספר סביבות למידה חדשות ומתוקשבות ולצדן מעבדות עם ציוד משוכלל. החללים גדולים ומוארים וביניהם גם חדרי מורים. אין יותר צלצולים; האחריות להגיע בזמן היא של התלמידים. צורת הישיבה בסביבת הלמידה גמישה, בהתאם לאופי השיעור. בכל מקרה אין ישיבה בטורים. "זה נותן מוטיבציה ללמוד", אומר תלמיד שנתקל בנו במהלך סיור בבית הספר.

שינוי יסודי נוסף נעשה בתכנית הלימודים. טרן: "שינינו גם את תכנית הלימודים כך שחוץ משפות התלמידים לומדים מקצוע אחד הומניסטי ואחד מדעי בכל מחצית. למעשה צמצמנו כמעט בחצי את מספר הכדורים שהתלמיד צריך להחזיק באוויר. נוסף על כך המורים מלמדים פחות תלמידים, וההיכרות שלהם עם הילדים משמעותית יותר".

חונך במקום מחנך

"מארג" משנה גם את מעמדם של גורמים רבים בבית הספר ובהם המחנכים. "למדנו שרק בישראל יש תפקיד שנקרא 'מחנך כיתה'", מסביר טרן, "וזה יוצר תהום בינם לבין המורים המקצועיים. דנו לעומק במעמדו של מחנך הכיתה ולאחר ויכוחים סוערים החלטנו לשנות אותו".

במקום מחנכי כיתה באו חונכים וקבוצות. "אנחנו מאמינים", אומר טרן "שכל מתבגר צריך מבוגר משמעותי לרוץ אתו. החונך הוא המבוגר שאתו התלמיד נמצא בדיאלוג אישי וקבוצתי. החונך פוגש את הקבוצה פעמיים בשבוע לשיחה על תכנים שהקבוצה מעלה, תכנים רלוונטיים לחיים שלה ושל כל חבר בה. החונכים מקיימים עם התלמידים שיחות שהעיקר בהן הוא הקשבה, ולא שורות תחתונות. למפגשים האלה יש כוח אדיר. גם החניכים וגם החונכים מתפתחים ומגלים את עצמם. היחסים עם החונכים מתקיימים גם בצורה אינטימית יותר בעזרת 'יומן מסע' – מחברת קשר בין החונך לתלמיד".

שינוי יסודי אחר נעשה בתחום הלמידה. טרן: "התלמידים הם צרכנים פסיביים של ידע מוסכם שמתחלף כל 45 דקות. הבנו שצריך לשבור את המעגל הזה. הבנו שצריך למידה משמעותית שעוסקת בבעיות אותנטיות שחשובות לעולם, למדינה ולתלמידים עצמם. החלטנו על שינוי אוריינטציה – מבית ספר מוכוון הוראה לבית ספר מוכוון למידה. הגדרנו למידה טובה כלמידה שבה התלמיד מעורב ואכפתי. בהתאם, הגדרנו הוראה טובה כהוראה שמערבת את התלמידים, הוראה שאינה רק הרצאה אלא הפעלה והנחיה".

שינוי דרמטיים כאלה כרוכים במאמץ גדול של מורי בית הספר. "הרבה עבודה אבל עם משמעות", אומר מנדי רבינוביץ', מנהל החטיבה העליונה "בית בירם". "התפתחות פדגוגית של המורים היא החיסון הטוב ביותר נגד שחיקה. נוסף על כך בית הספר מתחדש מבחינת סגל הוראה. רק השנה קלטנו 16 מורים חדשים לחטיבה העליונה, והם מקבלים מעטפת תמיכה מאוד מיוחדת. המצאנו תפקיד חדש – מאמנת מורים. מורה ותיקה יושבת פעם בשבוע עם המורים החדשים ומשוחחת אתם. הליווי נותן להם ביטחון ותחושה שיש על מי לסמוך".

כתרי: "מורים הם המשאב העיקרי שלנו חוץ משמנו הטוב. קבלה של מורה חדש היא תהליך ממושך הכרוך במיון קפדני. יש לנו בית מדרש למורים, שבמסגרתו מתקיים שיח פתוח של המורים בהנחיה של מורה או מנהל, ולפעמים גם תלמידים משתתפים. יש לזה כוח פדגוגי עצום. שינוי חינוכי קם או נופל על מורים".

אורן הרצמן, מורה להיסטוריה, מדע המדינה ותקשורת וסגן מנהל החטיבה העליונה, מספר כי תוך כדי שינוי השיטה, גם ההוראה שלו עברה שינוי משמעותי. היום הוא מלמד באמצעות מקורות ראשוניים, סרטים ומחשב. "לא רק הלמידה, גם ההוראה, הפכה למעניינת יותר".

זיכרונות ומחמאות

המנהל כתרי, "ריאליסט" עם תודעה היסטורית מפותחת, מצרף למפגש שלנו את נעמי סרוקה, בוגרת בית הספר ומורה ותיקה, שגם לאחר פרישתה היא ממשיכה לעקוב מקרוב אחרי השינויים המתרחשים בבית הספר ולשמור על קשר עם צוות המורים.

סרוקה למדה ולימדה בבית הספר בין 1953 ל־1996, והיא זוכרת את התלמיד כתרי לא בשל הישגיו הלימודיים, אלא בשל תרומתו הרבה לחברת התלמידים. "אני מאוד קשורה לבית הספר", היא אומרת. "אהבתי את בית הספר גם כתלמידה. היו לי כאן מורים שכל אחד מהם היה אישיות בפני עצמה, והם החדירו בנו תרבות. המנהל שלנו, ד"ר ארתור בירם, דקדק בענייני משמעת אבל התייחס בכבוד לכל תלמיד והיה מוכן להודות בטעות ולבקש סליחה. כשבאתי לעבוד בבית הספר כמורה חשבתי: איך אני בכלל מעזה".

אך סרוקה אינה נצמדת לזיכרונות. גם היא חוגגת את המהפכה החינוכית בבית הספר המתחדש: "אני מאוד נהנית לבקר כאן ולראות את השינויים החיוביים האלה. אני רואה הרבה עבודת צוות ושיתוף בין ההנהלה למורים. היחס הרציני ללימודים נשמר ביחד עם החיפוש אחרי דרכים חדשות להוראה ותכניות לימודים מיוחדות".