אתיקה וסטנדרטים של דאגה ואכפתיות בחינוך

מקור: "מקום של חיבה", פנים – כתב עת לתרבות, 36, חברה וחינוך, הוצאת הסתדרות המורים, עמ' 33-40

במאמר שכותרתו "כוח ודאגה" (Noblit, 1993). החוקר מבסס את הדיון שלו על תיאוריות ביקורתיות שעניינן מושגים של כוח, שליטה וקונפליקט, מצד אחד, ועל תיאוריות נורמטיביות הומניסטיות המכוונות לערכים של זיקה ודיאלוג, מצד אחר.

נובליט, כמו חינוכאים אחרים בעשורים האחרונים, הושפע מאתיקה המעמידה במרכז הפעולה והחשיבה החינוכית את הערך של "דאגה ואכפתיות" (Caring). זוהי אתיקה המוצגת ונדונה בכתבים מרובים, בעיקר של הפילוסופית האמריקאית נל נודינגס (Noddings). לטענת נודינגס, ערכים אלה צריכים להיות היעדים העיקריים של העשייה החינוכית, ולא רק הישגים אקדמיים הניתנים להערכה ולמדידה, שהפכו בעשור האחרון ליעד עיקרי של מערכות חינוך, אצלנו כמו בארצות אחרות.

אתגרים לתפיסות המסורתיות של בית הספר

רכישת דעת, פיתוח אינטלקטואלי, פיתוח כישורי קריאה והבנה של טקסטים מורכבים, ומימוש מרבי של יכולות חשיבה, יצירתיות ויוזמה, הם תפקיד הכרחי של בית הספר בחברה מתקדמת.

האתיקה של דאגה ואכפתיות מציבה כמה אתגרים חשובים לתפיסות המסורתיות של בית הספר: אתגר אחד הוא הטענה נגד התפיסה שחינוך ליברלי, המבוסס על מודל אוניברסלי של רציונליות, הנו חינוך ראוי לכל. על זה יש לומר כי מודל כזה מתאים אולי לחלק מן הילדים, בדרך כלל מן השכבות החזקות ומן הזרם הדומיננטי בחברה, אבל לא בהכרח לצורכיהם, נטיותיהם ושאיפותיהם של כל הילדים. אתגר שני הוא למעמד הנוכחי של ערכים מן התחום הפרטי במערכת החינוך. ערכים של חיבה, חום ותמיכה, המזוהים בדרך כלל עם בית ומשפחה, נחשבים לערכים משניים בתוכנית הלימודים ובפרקטיקות החינוכיות בבית הספר. לפי האתיקה של הדאגה, יש לתת לערכים אלה מעמד עצמאי ואף מרכזי, ובסיס של משמעות וערך בתוכנית הלימודים ובפדגוגיה. האתגר השלישי שתיאורטיקנים של דאגה ואכפתיות מציבים הוא לתוכנית הלימודים המבוססת על חלוקה לדיסציפלינות.

שינויים בתפקיד בית הספר ביחס לידע ומיומנויות לעומת חינוך רגשי וערכי

הוגי דעות רבים, כמו גם אנשי מעשה בתחום החינוך בעבר ובהווה, מאמינים שתפקידו המרכזי של בית הספר הוא הקניית דעת ומיומנויות והכנת הילד לתפקוד בחברה מתקדמת טכנולוגית. זוהי גישה שאפיינה במידה רבה את ההומניזם הקלאסי, שטען כי יש להנחיל לילדים באמצעות בית הספר ותוכנית הלימודים את מיטב המורשת האנושית והתרבותית.

גישה זאת התבססה על התפיסה לפיה הבית אינו יכול להקנות דעת בצורה שיטתית ומסודרת, ולכן זה מתפקידו של בית הספר. בנוסף לכך, האמינו רבים כי טיפול בעולם הערכים והרגש של ילדים הוא מתפקידם של גורמים מחוץ לבית הספר.

נימוקים אלה לחשיבות תפקיד בית הספר היו אולי ראויים וכבדי משקל לאורך דורות רבים מאז כונן "החינוך לכל", אבל הם הולכים ונחלשים בעידן הנוכחי של שינויים מואצים ותהפוכות:

1. התפיסה שרק בית הספר יכול להקנות דעת בצורה סדורה ושיטתית מתערערת, עם התפתחות התקשורת והטכנולוגיה. כבר היום יש לכל אדם נגישות מיידית לסוגי ידע שונים באמצעות האינטרנט ומנועי החיפוש החזקים שלו. ידע נמסר גם באמצעות ערוצי הטלוויזיה הרבים המשדרים בתחומי דעת שונים. רשתות תקשורת וקהילות ידע ההולכות ומתגבשות יספקו את המסגרת התומכת ובעלת הבקרה על ההיקף, הרצף והאמינות של הידע. מעמדו של בית הספר, אם כן, כ"ספק" עיקרי של ידע סדור, נחלש.

2. הבית והמשפחה בעידן הנוכחי, ובמיוחד בחברה המערבית התחרותית - אינם פנויים היום, כמו בעבר, לתת את תשומת הלב הראויה לילדים. שני הורים במשפחות ממוצעות מבחינה כלכלית חייבים בתעסוקה כדי לעמוד בצורכי המחיה. סף הגירויים ההולך ועולה של תרבות הצריכה מעמיד הורים לפני דילמות יומיומיות להיענות לתביעות ילדיהם.

הבעיות קשות עוד יותר בבית העני, החלש, החסר. אלה מביניהם השייכים לקבוצות מיעוט פוליטיות הנלחמות להשגת זכויות, סובלים גם מדיכוי בבית ובחברה הרחבה. לא קשה לתאר את המידה שהורים כאלה בעצמם זקוקים לתמיכה ולחוסן שהם היו צריכים להעניק לילדיהם.

3. בעשורים האחרונים מתרחשות תופעות של אלימות בתוך בתים ומשפחות. אצל רבים, מתברר, הבית, שאמור להיות מקום של חום ותמיכה, הפך להיות מלכודת מסוכנת.

האתגר חוזר לבית הספר. אמנם, לבית הספר יש מגבלות, ואין החברה הרחבה יכולה לפטור עצמה מדאגה לרווחת היחידים והקבוצות המרכיבים אותה. במאמר נוקב שפורסם באחרונה טוען החוקר האמריקאי דייוויד ברלינר (2005), ומוכיח את טענותיו בנתונים רבים, שהישגים לימודיים נמוכים, כמו גם אלימות גואה, קשורים הדוקות לעוני, ואין רפורמה חינוכית שיכולה לתקן מצב זה.

מכאן נובע שבית הספר חייב להרחיב את פעולותיו בתחום החינוך הרגשי והערכי. הוא חייב להרחיב את מקום הדאגה והאכפתיות כדרך וכערך בתוכנית הלימודים, והוא צריך להחזיר לעצמו את תפקידו החשוב ביותר דווקא בעידן של תמורות ומבוכה: תפקיד החינוך.

סטנדרטים של דאגה ואכפתיות בחינוך

בשנים האחרונות, בעקבות מגמות דומות בארה"ב ובמדינות אחרות, מקדם משרד החינוך רעיונות ופעולה המכוונים לביסוס מערכת החינוך על סטנדרטים. בחינה של העיסוק בסטנדרטים במערכת החינוך מעלה תופעה שאינה מפתיעה כלל: רוב העיסוק בסטנדרטים נוגע לדעת, לידע, ולהתפתחות אינטלקטואלית במסגרת מקצועות ההוראה של בית הספר (מערכת חינוך מבוססת סטנדרטים, 2005).

מעניינת היא אותה קבוצה של סטנדרטים בתחום הרגשי, הערכי והחברתי, המופיעה במסמך שפיתח צוות במסגרת השירות הפסיכולוגי ייעוצי (שפ"י), תחת קורת הגג של המנהל הפדגוגי במשרד החינוך. אלה נקראים בשם: "סטנדרטים ליצירה, לניהול ולבקרה של תרבות ואקלים בית-ספרי". לא מפתיע הוא היחס שבין הסטנדרטים בתחום "תרבות ואקלים בית-ספרי" לבין הסטנדרטים האחרים.

במסמך הטיוטה מופיעים הסטנדרטים הבאים: הבנייה וקידום יחסי אכפתיות וכבוד בין באי בית הספר, טיפוח תחושת שייכות ומעורבות חברתית בביה"ס (סטנדרט 2); קיום תוכנית לימודים חינוכית חברתית ספירלית ללמידה רגשית וללמידה חברתית, המשולבת בכל תחומי העשייה הבית-ספרית ברמת הכיתה, השכבה ובית הספר (סטנדרט 3); וכן קידום התפתחות התלמיד בתחום התפיסה המוסרית, זיקה לתרבות התלמיד, פיתוח מודעות והערכה של תרבויות אחרות וקידום ערכים אזרחיים דמוקרטיים (סטנדרט 4).

כפי שמשתמע מן המסמך, העיסוק בנושאים לעיל צריך להתפרס לרוחב ולאורך תוכנית הלימודים, צריך להיות מתפקידם של כל אנשי החינוך בבית הספר. ברוח הכיוון שמציע מסמך הסטנדרטים ניתן אולי להציע שורה של סטנדרטים לטיפוח רגשי-חברתי שילדים כבני אדם ייחודיים יאמצו, ויבחנו באיזו מידה הם "משיגים" אותם.

הצעות לעבודה בכיתות ובבתי ספר

נודינגס מציעה לפתח תוכניות לימודים שעוסקות בדאגה ובאכפתיות לבני אדם, לבעלי חיים, לסביבה, לרעיונות. תוכנית ברוח זו הוצעה במסגרת הכשרת מורים בארץ והיא מוצגת בספר הנקרא "טיפוח תרבות של אכפתיות" (וייס וחבריו, 2003). מטרתה של התוכנית להכשיר סטודנטים להוראה לעבודה חינוכית, שתוכל ליצור במוסדות חינוך אקלים של אכפתיות ואמון הדדי. את תחומי הדעת המסורתיים ניתן לארגן סביב נושאים של דאגה ואכפתיות. גם מתוך הנושאים בתחומי הדעת השונים, כפי שהם מאורגנים היום בבית הספר, ניתן לצאת לדיון בסוגיות רגשיות ובסוגיות כלל-אנושיות וערכיות.

לדוגמה, בהוראת לשון האם, וגם בהוראת שפה זרה, ניתן לשלב תכנים שעניינם עולמם של ילדים, מצוקות וחלומות, יחסים בין בני אדם ויחס כלפי יצורים חיים אחרים וכלפי הסביבה. יש לציין כי הצעות כאלה הועלו ומופעלות במשך שנים על בסיס גישות הומניסטיות, במסגרות חינוך שונות, בעיקר במסגרות המאופיינות כפתוחות ודמוקרטיות.

יש לעמול בבתי ספר על צמצום התיוג ולפתוח לכל התלמידים נתיבים של הצלחה ומצוינות. מסלולים והקבצות בבתי ספר זכו לביקורת רבה על ידי חוקרים ואנשי חינוך (למשל, סבירסקי, 1990; Oakes, Gamoran & Page, 1992). בבתי ספר כיום מתפתחות דרכים חדשות ומעניינות להיענות לצרכים המגוונים של ילדים באמצעות בנייה חדשה ויצירתית של קבוצות לימוד. למשל, יצירת קבוצות התמחות או העשרה, שבהן תתאפשר השתתפות לפי בחירה של התלמידים עצמם.

הגמישות והבחירה של התלמיד בקבוצה שאליה הוא רוצה להשתייך מצמצמים את התיוג שנבע משיוך תלמידים להקבצות נמוכות באופן קבוע ומתמשך. באותה מידה מאפשר התהליך גיוון, העמקה בחומר ואף התמחות והצטיינות לכל תלמיד, בין שהוא בעל הישגים ויכולות גבוהים ובין שהוא תלמיד בעל צרכים מיוחדים הסובל מקשיי למידה, אך יש לו הזכות כמו לכל תלמיד ללמוד ולהשתלב בכל נושא או תחום המעניינים אותו.

תשומת לב גלויה ושיטתית לתרבויות הבית והקהילה של ילדים. בחברה מרובת תרבויות כמו ישראל וכמו רבות מארצות העולם, יש הכרח להתייחס באופן גלוי, שיטתי, מודע וחיובי, לרקע החברתי-תרבותי של ילדים.

על חשיבותו של ההסבר הישן והטוב

חינוך לערכים של דאגה יכול להתקיים ולפרוח גם באמצעות המורה בכיתתה, קבוצת מורים, או בית ספר עם הנהלה וצוות מורים מסורים, בעלי יוזמה ורצון. ערכים בסיסיים של עזרה, תמיכה ונתינה, מתברר, אינם מובנים מאליהם לילדים, כפי שמורים חושבים לפעמים. הם אינם מיטפחים בכוחות עצמם. יש לדבר עליהם, יש להדגים אותם, יש להסביר אותם לילדים חזור והסבר, ולשדר, בסמכותיות וברגישות, בכל הזדמנות, מסגרת, או פעילות, כי הם טובים וראויים.

פיתוח מצע בית-ספרי הכולל ערכים של דאגה ואכפתיות

צוותים בבתי ספר צריכים לשוחח ולבנות יחד מערכות ערכים מקובלים וראויים כחלק מתפיסת העולם שבית הספר רוצה לחנך על פיה את הילדים. ה"אני מאמין" הבית-ספרי או כל מצע בית-ספרי אחר צריך לכלול מערכת ערכים בסיסיים, אנושיים, חשובים, שאותם יש להזכיר, לטפח ולהסביר כחלק מהעבודה השגרתית, היום יומית של המוסד החינוכי. לשם כך, הנהלה ומורים, וכן תלמידים והורים, צריכים לבנות יחד מסמכי "מצע", "חוזים" או "חוקות", הכוללים רשימה של ערכים מוסכמים שיהיו ל"סטנדרטים" או ל"יעדים" של בית הספר על כל באיו, ועליהם לחנך לאורם, פשוטו כמשמעו.

שיתוף פעולה עם הורים הוא חיוני. לעתים קרובות הורים נתפסים כאדישים מצד אחד, או כ"מתערבים" מצד אחר. ספרות המחקר החינוכי על מעורבות הורים מתארת בהרחבה דרכים לשיתוף פעולה מועיל בין הורים לבין בתי ספר.

מקורות

סטנדרטים ליצירה, לניהול ולבקרה של תרבות ואקלים בית ספר – מסמך טיוטה. (2005). משרד החינוך התרבות והספורט, המנהל הפדגוגי בתוך: אתר השירות הפסיכולוגי ייעוצי (שפ"י).

וייס, ר., בן-אברם, ח., עין-דור, י., קביליו, ע., שמיר, ח. (2003). טיפוח תרבות של אכפתיות. תל-אביב: מכון מופ"ת.

מערכת חינוך מבוססת סטנדרטים. (תשס"ה 2005), משרד החינוך התרבות והספורט, המנהל הפדגוגי.

סבירסקי, ש. (1990), החינוך בישראל מחוז המסלולים הנפרדים. ברירות, תל-אביב, 139-158.

Berliner, D. (2005). Our impoverished view of educational reform, Teacher College http://www.tcrecord.org Record, retrieved August 20, 2005 from: 

Noblit, G.W. (1993). Power and Caring, American Educational Research Journal, 30 (1), 23-38

Noddings, , N. (1992). The challenge to care in schools. New York: teachers College Press.

Oakes, J. Gamoran, A. & Page, R. (1992). Curriculum differentiation: Opportunities, outcomes, and meanings. In P.W.  Jackson (ed.), Handbook of research on Curriculum. New York: Macmillan, 570-608.