ארבעת שלבי הכתיבה: לקחים מדבריהם של סופרים מובילים

Popova, M. (2019). Malcolm Cowley on the four stages of writing: Lessons from the first five years of The Paris Review. Brainpicikng

מבקר הספרות והעורך הספרותי הנודע מלקולם קאולי (Malcolm Cowley) יצר תיאוריה של תהליך הכתיבה הספרותי על סמך דברים שאמרו רבים מגדולי הסופרים במאה העשרים בראיונות שעסקו בדרכי עבודתם.

קאולי הציג ארבעה שלבים של כתיבה: 1. מציאת הרעיון 2. דגירה 3. טיוטה ראשונה 4. שכתוב ועריכה.

שלבים אלה, שמזכירים את השלבים המתוארים במודל הגשטלט של יצירתיות, יכולים להיות רלוונטיים לתחומים רבים של חשיבה, יצירה ולימוד.

למאמר המלא

לקריאה נוספת

תיאור וחלוקה לנושאים כאסטרטגיות טרום כתיבה: תוצאות ניסוייות והשקפות תלמידים

מציאת הרעיון

גרעין הסיפור הוא פרט שראינו או שמענו, או שמענו על אודותיו או שנזכרנו בו לפתע; זו יכולה להיות הערה שנאמרה כבדרך אגב בארוחת הערב או אפילו מבט של זר ברחוב. כמעט בכל המקרים מדובר במרכיב חדש ופשוט שמוכנס לתוך סיטואציה או הלך-רוח קיימים; מדובר בפרט יחידי המצליח לבטא בצורה מובהקת וקולעת הלך-רוח שלם; פרט זה משמש כנקודת מגוז שאליה מתכנסת מסה בלתי מאורגנת עד כה של חומר שנשמר בזיכרון המחבר.

הסופר הנרי ג'יימס תיאר זאת כ'פרט יקר הערך... הרמז המקרי, המילה הנודדת, ההד העמום שלמגעו ניעור דמיונו של הסופר כאילו נדקר באמצעות משהו חד... מעלתו של הפרט הזה היא באיכותו הכמו-מחטית, בכוחו לחדור אל פנימיותם של הדברים בעדינות ובדיוק המרובים ביותר".

ג'יימס נתן דוגמה ספציפית לפרט כזה: "במקרה של ג'ויס קרי אותו 'פרט יקר-ערך' היה קמטים על מצחה של אשה כבת שלושים. הוא ראה אותה על סירה קטנה ששטה סביב מנהטן, 'לבושה חצאית פשוטה. היא בילתה בנעימים. אמרתי לחברי שאוכל לכתוב עליה'... אבל הוא שכח אותה. שלושה שבועות מאוחר יותר, בסן פרנסיסקו, קרי התעורר בארבע לפנות בוקר עם סיפור בתוך ראשו – סיפור אנגלי במובהק, עם גיבורה אנגליה. בהגיעו לשכתוב הסיפור הוא תהה 'מדוע כל הקמטים האלה?'... ואז הוא הבין לפתע, כדבריו, 'שהגיבורה האנגלייה שלי היתה בעצם הבחורה על הסירה שראיתי במנהטן. היא חלחלה איכשהו אל תת המודע שלי, והגיחה שוב עם סיפור מפותח במלואו'".

אן פוטר התבטאה באופן דומה: "כל ספר שאני כותבת מתחיל בהבזק, אבל חולף זמן רב עד שהוא מקבל את צורתו".

דגירה (Incubation)

אותה קבלת-צורה מתרחשת בשלב השני. קאולי מצטט את אנגוס וילסון, שאמר: "זה חשוב לי מאוד. זהו השלב שבו אני משכנע את עצמי שיש אמת במה שאני רוצה לומר, ואינני חושב שאוכל לשכנע את קוראיי אם לא אשכנע בכך תחילה את עצמי".

שלב זה יכול להימשך שנים, כמו ברוב המקרים אצל הנרי ג'יימס, או יומיים בדיוק – כמו במקרה החריג של ז'ורז' סימנון. "ברגע שיש לי רעיון לפתיחה", מסביר סימנון, "אני לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן... יומיים אחרי אחר כך אני מתחיל לכתוב".

החשיבה עשויה להיות, או לפחות להיראות, כמודעת לחלוטין. הכותב שואל את עצמו שאלות כמו "מה על הדמויות לי לעשות בנקודה הזאת? איך אני יכול לבנות את הסיפור לקראת רגע השיא?" – ואז הוא משיב על השאלות הללו באופנים שונים לפני שהוא בוחר את התשובות הסופיות.

ייתכן גם שרוב התהליך, כולל שלביו הראשונים, יבוצע ללא רצונו המודע של הסופר. הוא מתעורר עם שחר כאשר בראשו הרעיון במלואו, כמו שקרה לג'ויס קרי בסן פרנסיסקו, ואז הוא כותב אותו במהירות. לרוב החשיבה היא שילוב של מרכיבים מודעים ובלתי מודעים, כביכול זעקה ממעמקי החלום נשמעת ומעובדת באמצעות התודעה הערה.

תהליך הדגירה יכול להתבצע במהלך פעילויות שאינן קשורות ליצירה ולכתיבה: גינון, נהיגה, יציאה לארוחת ערב. "אף פעם לא באמת ידעתי מתי אינני כותב", אמר ג'יימס ת'רבר. "לפעמים אשתי ניגשת אליי ואומרת לי 'לעזאזל, ת'רבר, תפסיק לכתוב'. לרוב היא תופסת אותי באמצע פסקה. או שבתי מסתכלת עליי בשולחן האוכל ושואלת אם אני חולה. 'לא', עונה לה אשתי. 'הוא כותב'".

הטיוטה הראשונה

פעמים רבות הטיוטה הראשונה נכתבת במהירות רבה; ככל הנראה זוהי הדרך הטובה ביותר לעשות זאת. גי דה מופסן ייעץ לסופרים: "תשימו שחור על לבן". לדברי פרנק או'קונור, "לא אכפת לי איזה שטויות אני כותב, העיקר שיהיה לי מתווה כללי של הסיפור, שאוכל לראות לאיזה כיוון הכל הולך". סופרים אחרים, לעומת זאת, מתקדמים בזהירות, ומשכתבים את עצמם כבר בשלב הזה. "יש לי דחף נוירוטי להביא לשלמות כל פסקה, אפילו כל משפט – תוך כדי שאני מתקדם".

עריכה, עריכה, עריכה

זהו השלב שבו הסופרים שונים זה מזה במידה הרבה ביותר. יש סופרים שממשיכים לשכתב את עצמם אפילו אחרי שהספר כבר פורסם ויצא לחנויות. סופרים אחרים, כמו ז'ורז' סימנון, מקדישים לכך זמן קצר בלבד – שלושה ימים במקרה שלו. רוב זמנו בשלב הזה מוקד למחיקה של החלקים ה"ספרותיים": שמות תואר, שמות פועל וכל מילה שנמצאת שם רק כדי לעשות רושם. "אם יש לך משפט יפה", אמר סימנון, "מחק אותו".

ג'ויס קרי נהג למחוק משפטים שעוסקים בצורה ישירה ברעיונות. "אני חותך כל מה שלא קשור להתפתחות הרגשית, לרקמת התחושה".

ת'רבר כותב את סיפוריו מחדש מההתחלה, שוב ושוב – אפילו חמש-עשרה פעמים. "על סיפור של עשרים אלף מילה אני עובד כאלפיים שעות, שבמהלכן אני כותב בסך הכל 240 אלף מילה".

כותבים כמו ת'רבר ואו'קונור, שמשכתבים ועורכים את עצמם "בלי סוף, בלי סוף" מעדיפים לחבר סיפורים קצרים ומתקשים להתמודד עם המשימה של כתיבת רומן, שבמקרה שלהם עלולה שלא להסתיים לעולם.

קאולי מבחין בין הדרכים השונות שבהם מחברי רומנים ומחברי סיפורים קצרים ניגשים לתהליך על ארבעת שלביו:

עבור מחברי הסיפורים הקצרים ארבעת השלבים בדרך כלל מובחנים זה מזה. לפעמים יש שלב נוסף: לפני שהרעיון נובט, הכותב מוצא את עצמו לפעמים במצב של "פתיחות רגשית מוגברת", כאשר אירועים שלרוב מתרחשים בלא שיבחין בהם לפתע מרגשים אותם עמוקות, למשל שקיעה שמרוממת את נפשם או שילד שמביט בהם ומרגש אותם עד דמעות.

במקרים אלה, גרעין הסיפור מתהווה בעיקר כהתגבשות של מצב רגשי מוקדם. אחר כך מגיע שלב ההרהורים או החשיבה, ואז הטיוטה הראשונה הנכתבת במהירות, ואחריה השכתוב האיטי. כותבי הסיפורים הקצרים פועלים לרוב לפי הסדר שתואר לעיל.

לעומת זאת, אצל מחברי הרומנים השלבים השונים פולשים זה לתחומו של זה וסדר הפעולות יכול להשתנות. למשל, שלב החשיבה יכול להתבצע במקביל לכל אחד מהשלבים האחרים. או שהשכתוב של פרק מסוים יכול להתבצע לפני או מיד אחרי הכתיבה של הטיוטה הראשונה של הפרק הבא אחריו.