אם להעז, אז להעז עד הסוף", סיפורה של קהילת חשיבה באום אל־פחם

איתי גודר. "אם להעז, אז להעז עד הסוף", סיפורה של קהילת חשיבה באום אל־פחם, הד החינוך, אפריל 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 05 , עמודים 68-70.

מורה אחד בחטיבת ביניים אחת באום אל־פחם החליט ללמד אחרת. המנהל נתן גיבוי, והכיתה התחילה לשאול שאלות רגישות
בשיעורי דת בכיתה ז' בחטיבת הביניים "אלגזאלי" באום אל־פחם התלמידים שואלים את השאלות הרגישות ביותר על היחסים בין האסלאם לחיים המודרניים, בוחנים אפשרויות שונות ומתפלספים. לא בטוח שאבו חאמד מוחמד בן מוחמד אלגזאלי עצמו (1058–1111), מחשובי התאולוגים הערביים ומי שהתנגד לפילוסופיה (ספרו נקרא "מפלת הפילוסופים") ותמך בנבואה, היה מרוצה מ"קהילת החשיבה" שקמה בבית הספר הנקרא על שמו.

מוחמד זאיד עבד, 36, תושב באקה אל־גרביה, נשוי ואב לארבעה, התנסה במהלך לימודיו לתואר שני במכללה להוראה "אלקאסמי" בקורס שנקרא "הוראה ולמידה בקהילת חשיבה" – ונדלק. אחרי שנים ארוכות שבמהלכן סבל בבית הספר כתלמיד ואחר כך כמורה וחיפש חינוך אחר שבו תלמידים מוזמנים לשאול שאלות ולהתמודד אתן במחקר אישי וקבוצתי, הוא עלה, כך הרגיש והתרגש, על הדבר הנכון. "מורה ומחנך", הוא אומר, "הוא קודם כול מורה ומחנך של החשיבה, והחשיבה של התלמידים יכולה להתפתח כאשר המורה ומסגרת ההוראה והלמידה מעודדים אותה להתפתח. המסגרת של 'קהילת חשיבה' עושה את זה".

עבד החליט להביא לכיתת המחוננים שלו בחטיבת הביניים "אלגזאלי", לזירה הטעונה ביותר – לימודי דת האסלאם, "הוראה ולמידה בקהילת חשיבה", גישה המטפחת חשיבה ביקורתית על הכול, ובעיקר על האמונות היקרות לחושב עצמו.

אתה משחק באש, לא?

"חשבתי שהכי טוב לשאול שאלות ביקורתיות על דברים רגישים, על האמונה שלנו; אם להעז, אז להעז עד הסוף; וזה לא דבר זר לאסלאם. במשך תקופות ארוכות האסלאם היה ביקורתי מאוד, גם ביחס לעצמו".

איך התלמידים שלך קיבלו את זה?

"עשינו הסכם שאומר 'בואו לא נשעמם אחד את השני'; וזה אומר במקרה שלנו – 'בואו נלמד את האסלאם באומץ ולעומק, בואו נהיה יצירתיים'".

התעוזה של עבד כפולה – גם בתוכן וגם בשיטה. עיסוק ביקורתי בדת אינו מקובל בבתי ספר ערביים, וברובם הוא אינו קיים כלל. מבחינת השיטה, הוראה פרונטלית סמכותית ולמידת שינון צייתנית מושרשות עמוק במערכת החינוך הערבית. עבד היה זקוק אפוא לגיבוי חזק מצד המנהל, והוא אכן קיבל אותו.
***
מנהל בית הספר, ריאד ג'אברין, החליט לתמוך במורה הנועז שלו. "שמתי עליו עין" הוא אומר, "מיד כשהצטרף לבית הספר לפני שלוש שנים. ראיתי שהוא משכיל, חרוץ ומחפש דרכים חדשות. ראיתי שהתלמידים אוהבים אותו ושהוא אוהב אותם. כבר בשנה השנייה ביקשתי ממנו לחנך כיתה. בתחילת השנה הקודמת הוא נכנס אליי למשרד ואמר: 'המנהל, השנה אין בחינות בכיתה שלי; אצלי עושים רק עבודות מחקר'".

איך הגבת?

"האמת, הופתעתי, וזה בלשון המעטה. אבל החלטתי לתת לו צ'אנס – וזה עבד. התלמידים למדו מה זו שאלת מחקר ומה זה מחקר, וחקרו. הם אפילו שיתפו את ההורים שלהם בתהליך. פתאום ראיתי שהורים מתחילים להיות מעורבים בחיי בית הספר. בית הספר הפך לקהילה, וזה מה שהיה כל כך חסר לנו. זה היה סוג השינוי שרציתי להכניס לבית הספר".

הורים רבים חששו תחילה מהעיסוק של ילדיהם בשאלות נפיצות – על מעמד האישה באסלאם ובחברה המודרנית; על יחסים בין המינים באסלאם ובחברה המודרנית; על נקמת דם; הפלות; עישון ועוד, אך לאחר שליוו את המחקר של ילדיהם, גילו שהדבר אינו נורא כל כך, אולי אפילו טוב. הילדים לומדים בעניין; כיף להם ללכת לשיעורים של מוחמד זאיד עבד.

עבד: "גם ההורים מבינים שצריך לחפש דרכים אחרות ללמד וללמוד. בבתי הספר הערביים השקט הוא שקט של בית קברות – אין חשיבה, אין התרגשות, אין למידה; יש שינון לקראת בחינה. התלמידים עסוקים באחסון הידע שהמורים מעבירים להם בזיכרון, אולי הוא יעזור להם לעבור את הבחינה".

התובנות הפדגוגיות של עבד נובעות לא רק מלמידה וקריאה כסטודנט לתואר שני במכללת "אלקאסמי", אלא גם מזיכרון כאוב, טראומטי, כתלמיד. הזיכרון הזה עלה פתאום ושינה את חייו המקצועיים:

"את העבודה שלי בהוראה התחלתי בבית ספר בעיר הבדווית רהט. בשנה הראשונה עשיתי מאמץ לחקות את המורים שנחשבו למורים טובים ולהיות קשוח ככל האפשר. מורה טוב, כך חושבים שם וברוב בתי הספר הערביים, יודע לשלוט בכיתה ויש בכיתה שלו שקט מוחלט. נכנסתי לכיתה כמו חיה שבאה לטרוף את התלמידים, ולא אהבתי את זה, אבל חשבתי שאין בררה. בשיעור אחד שני תלמידים הפריעו, כלומר עסקו בדברים אחרים. תפסתי מקל שהיה מוכן אצלי והתכוונתי להכות אותם, ופתאום התחלתי לרעוד בכל הגוף ודמעות טשטשו את עיניי. לא הבנתי מה קורה לי. חזרתי לעמדת המורה והתיישבתי. פתאום חזרה אליי תמונה מהעבר, תמונה שבה הייתי קורבן לאלימות של מורה 'קשוח'. את התמונה הזאת שכחתי לגמרי ועכשיו היא חזרה, ובעוצמה רבה. נרגעתי לאט מול המבטים ההמומים של התלמידים. אחר כך קמתי, שברתי את המקל וזרקתי אותו לפח. התחלתי מסע של תיקון".

מסע התיקון הזה מתנהל גם בבית הספר הנוכחי של עבד, בכיתה ז' 3. עוד מעט מתחיל שיעור. התלמידים על סף הכניסה לכיתה מזכירים אוהדי כדורגל נרגשים על סף הכניסה לאצטדיון. התלמידים נכנסים ומתארגנים בעצמם לפי קבוצות המחקר שלהם. הם ממתינים בדריכות להזמנה של עבד לבוא ולהציג את התובנות שלהם.

מג'דה אבו שקרה, יועצת בית הספר, באה לראות ומאשרת את התרשמותי: "שמע, מה שקורה כאן הוא לא פחות ממדהים. המקצוע הכי משעמם, מקצוע שבו הילדים שיננו פסוקים ופסיקות, הפך למקצוע הכי מעניין. התלמידים פשוט מחכים לו".

עבד מבקש מצוות מחקר של שלוש בנות לבוא לקדמת הכיתה ולהציג את שאלות המחקר שלהן: האם נשים מוסלמיות רשאיות לבשם את עצמן והאם נשים מוסלמיות רשאיות להתלבש יפה ולהתקשט. תלמידה בשם איה אומרת לכיתה: "הנושא הזה מעניין אותי כי הוא רלוונטי לחיים שלי, אז אני מחפשת בקוראן, דרך האמירות של הנביא מוחמד, את ההצדקה".

התלמידות ראיינו נשים בעיר ושאלו לדעתן. תלמידה בשם עמל אומרת לכיתה: "חשוב לנו לבדוק את הדעות של החברה ולא רק מהצד של הדת. מה אומרת הדת כולם יודעים. אנחנו רוצות לבדוק מה אומרת החברה על מה שאומרת הדת".

בהפסקה אני שואל את עמל איך ההורים שלה התייחסו למחקר שלה. "ההורים שלי גאים בי", היא אומרת. "זה שאנחנו שותפים בתהליך הלמידה נשמע להם מצוין. זה מאמץ אותנו ללמוד ומעלה את הרמה שלנו".

התלמידות של צוות המחקר הראשון שבות למקומן, וצוות אחר בא לקדמת הכיתה. שאלות המחקר שלו הן: האם הדת מתירה קשרים בין בנים לבנות בגיל ההתבגרות והאם יש ניגוד בין מה שכתוב בקוראן לבין מה שקורה בפועל בחברה.

תלמידה מסבירה: "השאלה הזאת רלוונטית מאוד לחיים שלי כי אני נמצאת בגיל ההתבגרות ורוצה לחקור את הנושא הזה. זו נחשבת לבעיה עצומה בחברה שלנו. מבחינה דתית הפסוקים של הקוראן מתנגדים לזה. זה בהחלט אסור לבן שתהיה לו חברה. אבל מבחינת החברה זה לא בדיוק ככה".

הכיתה מרותקת. כל תלמיד בתורו מחווה דעתו ומעלה רעיונות נוספים שעשויים לקדם את המחקר על היחסים בין בנים ובנות, וגם את היחסים עצמם.

בהפסקה אני שואל איך ההורים קיבלו את שאלות המחקר הרגיש שלה. "בתחילת המחקר", היא אומרת, "כאשר הצגתי את הנושא להורים, הם ביקשו ממני לוותר, אבל אני דיברתי אל לבם והסברתי למה מעניין אותי לחקור את הנושא הזה, שאני לא יכולה להתעלם ממנו יותר. אז הם התייעצו עם המורה מוחמד ובסוף הסכימו".

כעת מגיע תורו של צוות מחקר של בנים, המציג את נושא המחקר שלו: נקמת דם. תלמיד בשם אחמד מסביר: "הרגשנו צורך עצום לחקור את הנושא הזה כי ממש חווינו אותו על בשרנו בשנים האחרונות. העיר שלנו סבלה מכמות גדולה של מקרי רצח על רקע נקמת דם. אנחנו רוצים להפסיק את התופעה הזאת, אחרת השרשרת לעולם לא תסתיים. אנחנו מחפשים צידוקים מהקוראן שיוצאים נגד התופעה". הצוות ראיין אנשים בעיר. רוב מוחלט של המרואיינים היה בדעה ש"הגיע הזמן להפסיק עם המנהג הנורא הזה".
השיעור רק התחיל, וכבר נגמר. נראה שלתלמידים יש עוד הרבה להגיד.

אני שואל את עבד אם הוראה ולמידה בקהילת חשיבה או במסגרת אחרת שמעודדת את התלמידים לשאול ולחשוב בכוחות עצמם תוכל להתפשט במערכת החינוך הערבית. "אני ממש מאושר ממה שקורה אצלי בכיתה", הוא אומר, "אבל אני יודע שזה מקרה די יוצא דופן. כמה מורים חברים שלי מנסים לעשות דברים דומים בבתי הספר שלהם, אבל אין להם תמיכה כפי שאני קיבלתי מהמנהל שלי. הדרך עוד ארוכה וקשה, אבל גם מסע ארוך וקשה מתחיל בצעד אחד קטן".