אין ריאליטי שישווה למציאות

יורם הרפז. "אין ריאליטי שישווה למציאות", הד החינוך , אוגוסט 2013 , כרך פ"ז , גיליון מס' 07, עמודים 42-46 .

רגע לפני הצלילה למעמקי בית הספר, ד"ר עידן ירון מספר על התשוקה, הגישה וההגשה

יורם הרפז

ראה גם :

תמונות מחיי בית הספר ( כמה תצפיות של ד"ר עידן ירון) .

 נקודת תצפית : כל מה שבאמת קורה בבתי הספר ולא ידעתם

 ההגדרה "מרצה בכיר לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון" אינה ממצה את עיסוקיו האינטלקטואליים של ד"ר עידן ירון. ירון מייצר לעצמו תחומי עניין מיוחדים וחוקר אותם. התחומים מגוונים וחורגים מהמחקר האקדמי המקובל: חקר הייצוגים של בית השימוש בתרבות המערבית ("בית השימוש במרחב הסמלי", רסלינג, 2005); חקר חוויית הצפייה של המבקרים בגן החיות ("משחק המראות: ביקור בגן החיות התנכ"י", כרמל, 2010); חקר התודעה והפעולה של הצלף הצבאי ("הצלף הצבאי: סוגיות יסוד בחשיבה ועשייה צבאית", מערכות?מודן, בדפוס). נוסף על המצאת נושאים משונים חוצי דיסציפלינות ירון שובר דפוסי מחקר וכתיבה אקדמיים – קורא, צופה, מפרש וכותב בדרכו שלו; בקיצור, עושה מה בראש שלו, והראש קודח.

יש שיטה בשיגעון?

"אפשר לומר שהדבר המשותף לכל העבודות שלי הוא ניסיון להגיע לתובנות על ההתנהגות האנושית ועל החיים החברתיים דרך התבוננות בתופעות שוליות; להבין את המרכז באמצעות שיטוט באזורי סְפר. אני מוצא שאנשים, קבוצות, אירועים ואתרים שוליים הם אוצר בלום למתעניין בבני אדם ובמה שעובר עליהם".

בית הספר הוא אתר שולי?

"מבחינה מסוימת כן. בית הספר מתנהל בבועה המרחפת בחלל ובזמן משל עצמה. העולם הממשי – הבית ומקומות העבודה, הצריכה והבילוי – נמצא מעבר לגדרותיו. כאשר מורים ותלמידים נכנסים לחצר בית הספר, השער נסגר מאחוריהם והם פועלים במציאות הזויה. מדי פעם יצאתי משער בית הספר כמי שמתעורר מחלום".

ירון נולד בירושלים ב־1954, למד בתיכון "האקדמיה למוזיקה", היה קצין בשירות סדיר ופסיכולוג ארגוני במילואים. הוא למד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים וכתב דוקטורט על נזירות קתוליות בנות זמננו. הוא נשוי, אב לחמישה וסב לשניים. "בביתנו חיים גם שני כלבים ושלושה חתולים, והם במרכז ההוויה".

איך הגעת למסע המאוחר הזה בבית הספר?

"בדרך כלל המסע בבית הספר נעשה מוקדם יותר – בילדות ובנעורים. הוא ממשיך באופן כלשהו אחר כך כהורים המלווים את ילדיהם לבית הספר, ולעתים כסבים וסבתות המלווים את נכדיהם. אני יצאתי למסע מאוחר ולא שגרתי. במסע זה למדתי בבית הספר יותר ממה שלמדתי בו אי פעם. ואני מודה על ההזדמנות".

לפני שלוש שנים קראתי את ספרך "משחק המראות: ביקור בגן החיות התנ"כי". במשך שנה שלמה הסתובבת בשבילי הגן, צפית בפינות מוארות וחשוכות ופענחת את הטקסט של חוויית הביקור. התרשמתי מכושר הצפייה והדיווח שלך, והצעתי לך לבקר בבית ספר.
"התקשרת ואמרת: 'בוא לבקר בגן חיות אמיתי'".

כך אמרתי? לא יפה. אבל בהקשר של הספר שלך על גן החיות זה לא נורא, כי הספר עוסק בבני אדם בגן החיות; גן החיות שלך הוא גן החיות האנושיוֹת.

"אכן, הספר הזה עוסק בבני אדם נוכח החיות. ניסיתי להראות שבני אדם מסתכלים על החיות, אבל רואים את עצמם. אני מודה שכאשר שוטטתי בבית הספר צצו בתודעתי מדי פעם הקבלות לגן החיות: המחנכים והמורים נדמו בעיניי לצוות המטפלים והמאלפים. קשה לשלוט בזה, במיוחד כאשר המורים גוערים מדי פעם בתלמידים: 'אתם מתנהגים כמו חיות'".

אז הצעתי לך לבקר בבית ספר, להיכנס אליו לחודשיים־שלושה, ולספר לנו מה קורה שם. למחרת התייצבת בבית הספר עם יומן תצפית ונבלעת שם לשלוש שנים.

"לא ממש למחרת. לפני שנבלעתי בבית הספר עברנו תהליך ארוך. תחילה איתרת בית ספר 'ממוצע', המשקף חתך מייצג של מורים ותלמידים; אחר כך פנית למנהל, שגילה עניין מהול בחששות, ובאנו להיפגש אתו. המנהל התגלה כאדם אמיץ ביותר".
רק מאוחר יותר הבנו עד כמה הוא אמיץ. פנינו למנהלות ולמנהלים של בתי ספר יסודיים ועל?יסודיים נוספים, והם דחו את פנייתנו בתירוצים שונים.

"מובנים, לפחות בחלקם".

מובנים יותר מהסכמת המנהל, ההנהלה וסגל המורים של בית הספר "שלנו" שתצפה בהם ותפרסם את רשמיך.
"אחרי שהמנהל הסכים הוא הפגיש אותנו עם הנהלת בית הספר ועם ועד ההורים. מנהלים, מורים והורים העלו שאלות, ביטאו חרדות והחליטו – למרות דפיקות הלב המואצות – להיענות לבקשתנו".

ניסינו להרגיע ולהסביר שאנחנו לא באים להעריך את בית הספר או לשפוט אותו. אמרנו אפילו שאנחנו לא מעוניינים בבית הספר שלהם באופן ספציפי; שאנחנו רוצים לראות דרכו בית ספר בכלל, להבין מה ואיך קורה במוסד הזה.

"אחר כך השגנו את ברכת מנהל המחוז ואת אישור לשכת המדען הראשי של משרד החינוך".

ואז צללת לבית הספר למאות שעות תצפית. גם עכשיו קשה למשות אותך משם. מה שתוכנן להיות מאמר אחד הוא כעת כמעט גיליון שלם של הד החינוך ובדרך להיות ספר. מה קרה לך? מה סקרן אותך כל כך בבית הספר?

"איך אפשר שלא להסתקרן? מנקודת המבט של מי שבא מתחום מדעי החברה, בית הספר מעניין במיוחד משום שהוא מפגיש בין אוכלוסיות מגוונות ובין בעלי תפקידים חברתיים שונים: תלמידים, מורים, מחנכים, מנהלים והורים; משום שהוא מוסד חברתי המתקיים מתוך איזון עדין בין כוחות מנוגדים ומסעירים – ריסון ומתירנות, שמרנות וחדשנות, סגירות ופתיחות, משטר ומשמעת וחירות מתפרצת בערוצים שונים; משום שהוא משמש זירת התרועעות והתגוששות בין עולמות שונים – עולם ה'מבוגרים' מזה ועולם ה'ילדים' מזה.

תמיד תהיתי כיצד המאבקים על גבולות מתנהלים במערכת כה סבוכה, וכיצד נשמרות בה המסגרות התפקודיות".

זו תשובה אקדמית. היא לא מסבירה את התשוקה שלך לצפות בחיי בית הספר ולדווח עליהם. לא ויתרת כמעט על שום אירוע בית ספרי חשוב, ושלחת אליי משם רשימות נרגשות. כל זה, חשוב לציין, ללא מימון כלשהו.

"כן, ההתרגשות הייתה עצומה – עדיין לא נרגעתי. בניגוד לתחושה שהאנתרופולוג נמצא 'שם, אבל לא לגמרי שם', חשתי שאני נמצא 'כאן, אבל לגמרי כאן'. לא יכולתי שלא להזדהות עם נקודות ההשקפה של השותפים לחיי בית הספר; חשתי אמפתיה עמוקה במיוחד לתלמידים. הגעתי לבית הספר כמבקר, והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות. נסחפתי לתוך עולמם ונטלתי חלק בחוויותיהם ובתחושותיהם".

אתה צופה בתכנית ריאליטי־ריאליטי.

"המציאות עולה על כל דמיון – אין ריאליטי שישווה לה. אשתי מעירה לי מדי פעם שלא יפה להסתכל על אנשים אחרים ולהקשיב לשיחות שלהם. היא צודקת, אבל אין דרך אחרת ללמוד על בני אדם. אני מתבונן ומקשיב דרך קבע. כאן עשיתי זאת ברישיון – הצגתי לכל דורש את התעודות המתאימות".

עם איזה ראש הגעת לבית הספר?

"כדי להיות נאמן לתצפית ולנצפים, באתי לבית הספר בראש פתוח ובאוזניים ועיניים פקוחות. השתדלתי לבוא ללא שאלות מנחות, ועוד יותר מכך – ללא תשובות. הנחתי להתבוננות לרשום בי את רישומיה, כאשר אני מוּנע על ידי סקרנות – תאוותנית לעתים, כמעט ילדותית. למדתי במהרה כי מה שחשוב מכול הוא להיות נוכח במקום שבו התמונה מצטיירת. על לוח הניצב במבואת בית הספר תלויה אמירה של פיקאסו: 'הצייר מצייר לא את מה שהוא רואה, כי אם את מה שהוא מרגיש; את מה שהוא אומר לעצמו שראה'".

כיצד השפיעה הנוכחות שלך על האירועים שתיארת? יכול להיות שהמנהל, המורים והתלמידים עשו לך הצגות והתמונות שלך מזויפות?

"השאיפה שלי כצופה הייתה להשפיע מעט ככל האפשר על שדה התצפית; אבל לשאיפה כזאת אין כמובן סיכוי להתממש במלואה: למרות רצוני, איני שקוף, והעמדת פנים של 'רואה ואינו נראה' אינה מעלימה את נוכחותי. במקרים מסוימים, בעיקר בתחילת התצפית, ה'הצגה' הייתה ברורה בעליל: כאשר, לדוגמה, תלמיד אחד הבחין בי במסדרונות בית הספר, הוא קיים טקס קבוע: פצח בדברים בקול רם, המופנים לכאורה לחבריו, ולמעשה מיועדים לאוזניי: 'איזה בצפר; אני לא סובל אותו; איזה מורים מעַפַנים; בַּדוּק, אחי, שנה הבאה אני עובר בצפר'. תלמידים אחרים העירו לכבודי הערות כמו: 'מה זה ההתנהגות הזאת?', או 'איזה התנהגות חוליגנית!', או קראו 'בלי אלימות!'. שימוש במילים גסות – כמו כּוּסית – צונזרו לעתים בנוכחותי, גם אם בדיעבד (תלמיד: 'איזה כוסית היא!' תלמידה: 'למה ככה?' תלמיד: 'אני אומר שהיא יפה'. תלמידה: 'יפה זה מעולה, מעולה'). עם הזמן נטמעתי בבית הספר והפכתי לחלק מהנוף שלו. תלמידים ומורים התרגלו לנוכחותי, והתנהגו באופן טבעי. התרשמותי היא שהתמונות שתיעדתי משקפות מציאות רגילה – שגם בה, כידוע, אנשים 'עושים הצגות'".

איך נראה יום תצפית שלך?

"את היום התחלתי בדרך כלל בכוס קפה בחדר המורים. כמות כוסות הקפה ששתיתי במשך ימי התצפית יכולה לשמור אותי ער לשארית חיי. השהייה בחדר המורים – שנראתה לעתים כזמן המוקדש למנוחה ולא לעבודה – הייתה מרכזית ביותר מבחינתי. חדר המורים שימש לי נקודת מוצא, בסיס אם. כאן פגשתי מורים ובעלי תפקידים שונים, ומכאן תיאמתי את פעילותי למהלך יום התצפית. מעבר לכך, פעמים רבות התלמידים הם שהנחו אותי לפעילות מסוימת. ככל שחלף הזמן זרמתי מפעילות לפעילות, מהתרחשות להתרחשות; נישאתי על גלי בית הספר, נשאבתי במערבולות שלו והפקדתי את עצמי לזרמיו. לכן גם סבלתי לפעמים מהנגאובר, או אולי ממחלת ים".

האם אתה צופה וכותב בו־זמנית? האם אתה כותב באיזו פינה בבית הספר לאחר הצפייה או כותב בבית?

"ברישומיי בגן החיות אימצתי שיטה של התבוננות בבעלי חיים ורישום של התבטאויות של בני אדם. בדרך כלל, אנשים סברו לתומם שאני זואולוג. כיוון שהתצפית בבית הספר הייתה גלויה, לא נדרשתי להסתיר דבר. המחברת הייתה בידי תמיד, והפכה במשך הזמן לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלי – אני צופה, אני רושם. רשמתי את הדברים באופן מידי, עם התרחשותם. המחברת הייתה קרובה ללבי לאורך כל תקופת התצפית – ליתר דיוק, מילאתי עם הזמן שמונה מחברות עבות כרס בים של רשמים והרהורים בדיו אדומה. אחר כך, בבית, גיבשתי את הרישומים ויצרתי מהם 'תמונות'. את החומר הכתוב שעיבדתי סימנתי במרקר צהוב, כך שאוכל לעקוב אחרי התקדמות התהליך.

"כל כתיבה היא מבחינתי עשייה אורגנית; לדברים חיים משלהם, וצריך לתת להם מרחב מתאים כדי שיתפתחו, יצמחו ויבשילו. התמונות גובשו לעתים קרובות מקטעים שהופיעו במקומות שונים במחברות – יומן התצפית שלי. במשך הזמן הן הסתדרו כמו מכוח עצמן זו לצד זו, נדדו ממקום למקום עד שמצאו את מקומן. אז התגלו גם תבניות מסוימות שלא צפיתי אותן מראש. התוצאה גרמה לי הפתעה רבה".

מה הפנה את תשומת לבך ל"תמונה" זו או אחרת? מדוע החלטת לדווח על אירועים מסוימים ולהתעלם מאחרים?

"עשיתי מאמץ לתאר תמונות שאפשר להפיק מהן תובנות כלליות על חיי בית ספר. האתגר היה לתאר באופן מעניין את הטריוויאלי, לאו דווקא את הדרמטי. לכן החלטנו לאמץ בכל תמונה ותמונה דפוס סיפורי; ליצור קו עלילתי ומתח פנימי, מבלי לחטוא לסיטואציה עצמה".
אילו אתרים קיבלו עדיפות בסדר היום שלך? נראה למשל שהעדפת את המחששה על הכיתה.

"ניסיתי להיות מאוזן ככל האפשר – לבקר בכל יום תצפית בחצר, במסדרונות, במשרדים ובכיתות. אני מודה שהתעוררה בי חולשה מסוימת – אולי נכון יותר לומר זיקה או חיבור – לתלמידי החינוך המיוחד, שאותם פגשתי בפריפריות של בית הספר. אתה זוכר את המשיכה שלי לאזורים פריפריאליים. המחששה הייתה אתר מועדף מבחינתי, כי שם הכול זורם. היה אפשר לשמוע שם דברים שלא נשמעים בשום מקום אחר בבית הספר. כאשר ביקשתי לברר משהו רגיש, פניתי לשם. הישירות והכנות האלה – שמאפיינות פעמים רבות את תלמידי החינוך המיוחד ואת האקלים במחששה – היו נכס ראשון במעלה מבחינתי. יושבי המחששה הם, בעגה מקצועית, 'אינפורמנטים' נהדרים".

שלחת אליי רשימות מבית הספר, ומדי פעם נפגשנו כדי לחשוב על הנוסח הנכון של הדיווח. החלפנו כמה נוסחים, עד שנראה לנו שמצאנו את הנוסח הנכון.

"התלבטנו לגבי היחס בין תיאור להסבר. חשבנו שבמחקרים רבים יש הסבר רב מדי ופחות מדי תיאור; שהתאוריה מעיבה לא פעם על מבט הצופה ומשבשת אותו. כך, הנצפים הופכים למושגים מופשטים, לחסרי ממשות וחיוּת. לא רצינו להגיע למצב כזה".
זה מהלך ספרותי, לא מחקרי.

"החלטנו לפנות לדפוס מקובל פחות בכתיבה האקדמית־מחקרית, ואולי בכלל; החלטנו על תמונות טקסטואליות. תמונות אלו גוזרות 'פיסות חיים', המצטרפות לתמונה כוללת של בית ספר. בהתחלה הוספנו לתמונות 'פרשנות מלומדת', אבל במהרה החלטנו לוותר עליה: ציירים הנדרשים להסביר את תמונותיהם מעידים על חולשתן. אמרנו, 'ניתן לתמונות לדבר ולקוראים לפרש'".

זה לא היה קל.

"לא. הדחף לפרש והדחף לשפר – לחנך את החינוך – חזקים; היינו צריכים להתגבר עליהם, לפעמים בחירוק שיניים. הסתפקנו לבסוף בצפייה ובהרהור – בהתבוננות. ויתרנו מראש על חשיפה של מבני עומק, על בנייה של סיפור על, ונצמדנו לפני השטח".

אין תיאור ללא פרשנות. צופה אחר היה מצייר תמונות טקסטואליות אחרות?

"לא התיימרנו להציג את בית הספר 'כמות שהוא' או לתאר את 'האמת כהווייתה'. מדי פעם מורים ותלמידים שאלו אותי, 'אז מה תכתוב בספר?', ואני הגבתי סתמית: 'איני יודע בדיוק, זה הסיפור שלכם'. זה נכון מבחינה זו שצפיתי בהם בתשומת לב ובאמפתיה וניסיתי לשקף בנאמנות את עולמם. עם זאת לא יכולתי אלא לספר את סיפורי שלי – את האופן שבו אני ראיתי, הבנתי והרגשתי את הדברים".

האם חילצת מהסיפורים שלך ומהסיפורים שלהם אמת כלשהי על בית ספר?

"האמת אינה אחת, ואם יש כזאת היא לא מעניינת. מה שמעניין אותי הוא האמת של השותפים למצבים חברתיים שונים. אתן לך דוגמה: באחת השיחות שניהלתי עם התלמידים במחששה דיברנו על דפוסי היחסים בין בנים לבנות. לאחר שבוע פניתי אליהם שוב: 'בואו תקשיבו אם אני תלמיד טוב. אקרא לכם קטע, ואתם תגידו מה דעתכם'. קראתי להם את תיאור השיחה הקודמת, בהתאם להבנתי שלי. התלמידים הגיבו: 'את זה אתה מתכוון לפרסם בספר? הילדים ייגנבו מזה, הם ימותו מצחוק!'. לאחר דיון קצר הסתמנה הסכמה: 'זאת האמת, אז ברור שזה צריך להופיע בספר'. שמחתי שהצלחתי לתאר משהו שהתלמידים עצמם יכלו לקחת עליו בעלות, להגיד – 'כן, זה אנחנו, זה שלנו'".

האם התצפית הגיעה לסיומה – מיצית, התעייפת, ראית ותיארת הכול, אין יותר מה לגלות, הגיע הזמן לסיכום?

"כלל וכלל לא: לא מיציתי, לא ראיתי הכול, לא התעייפתי ולא הגיע הזמן לסיכום. אם תבקש ממני להמשיך בתצפית ובדיווח, אתייצב שוב בחפץ לב בבית הספר. יש עוד הרבה מה לעשות ומה לראות – לדוגמה, להעמיק את התצפית בכיתות החינוך המיוחד, שלא נסקר כלל בדברים שהבאנו כאן. חיי בית הספר בלתי נדלים, והעניין שלי בהם רק גבר".

מה למדת מהשהות שלך בבית הספר?

"הרבה דברים. בין השאר להתבונן בלי להתערב. הרבה פעמים יש לנו הרגשה שצברנו ניסיון או ידע מיוחדים; שאנחנו יכולים לשפר דברים ולכן עלינו להביע את דעתנו, לשכנע ולהשפיע. בניגוד לכך – וכפי שלמדתי לעתים בדרך הקשה – הצופה צריך להשפיע כמה שפחות. עליו ללמוד להתעניין באחרים מבלי לקדם את סדר היום שלו. התחושה שאתה מבין דברים בכוחות עצמך היא במקרים רבים מכשלה. הדרך הטובה ביותר היא לתת לאנשים להסביר ולפרש את עצמם ואת מעשיהם – פשוט לפנות אליהם ולשאול אותם.

הניסיונות שלנו לכפות מסגרות חשיבה חיצוניות על המציאות הנצפית הם לא פעם בעוכרינו. נראה לי שאחד המפתחות החיוניים בעניין זה הוא השהָיה – מעגלים של הקשבה, שאלה ותשובה, הרהור ובחינה; בשלב כלשהו, אתה מגיע לתובנה – אֲהָהּ!"

בתובנות ניגע בשיחה השנייה, ב"יציאה מבית הספר", בהמשך הגיליון. בינתיים נביא תמונות אחדות מתוך אוסף התמונות הגדול שציירת. ?