תחושת מסוגלות עצמית ואמפטיה אצל מורים המשלבים בכיתתם תלמידים בעלי צרכים מיוחדים

  מירב חן. "תחושת מסוגלות עצמית ואמפטיה אצל מורים המשלבים בכיתתם תלמידים בעלי צרכים מיוחדים" , מעוף ומעשה 13 ( 2010).

  שילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל מחייב את ה"מורה הראוי" להיות בעל יכולת פדגוגית גבוהה , בעל ידע ספציפי בתחום ההוראה, בעל יכולת להקנות מיומנויות למידה וחשיבה ובעל יכולת ליצור בכיתה מערך העונה על צורכיהם הרגשיים של כלל הילדים. מחקרים רבים מראים כי מורים רבים מאמינים בשילוב ורואים בו אתגר, אולם הלכה למעשה מעולם לא קיבלו הכשרה מותאמת לעבודה עם ילדים בעלי צרכים רגשיים מיוחדים. הם אינם חשים מסוגלים, בעיקר על רקע של חוסר ניסיון וידע, ותחושה זו משפיעה על יכולתם להיענות באופן רגשי מותאם. מחקר זה בדק את הקשר בין תחושת המסוגלות העצמית לבין רמת האמפטיה והעמדות כלפי התלמידים המשולבים בקרב מורים משלבים בחינוך הרגיל.

המחקר נערך כשלב מקדים להשתלמות שעסקה בעולמו הרגשי של המורה המשלב והייתה מכוונת להגברת תחושת המסוגלות העצמית הרגשית בקרב מורים. תוצאות המחקר הצביעו על קשר חיובי בין תחושת מסוגלות ואמפטיה. תואר אקדמי נמצא כמחזק אמפטיה, ואילו גיל וותק נמצאו כמחזקים את תחושת המסוגלות העצמית. השכלה אקדמית, הכשרה לעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ודירוג בית-ספרי תרמו לעמדות חיוביות יותר כלפי ילדים משולבים. ממצאים אלו מחדדים את הצורך להגביר את תחושת המסוגלות של מורים כדי שיוכלו לתת מענה רגשי מותאם , מתוך עמדה אמפטית , לילדים בעלי צרכים מיוחדים המשולבים בכיתה הרגילה .