שיתוף בידע כאידיאולוגיה כלכלית-פוליטית
מאת: עדי פז
מקור: הרצאה שהתקיימה בכנס דוקטורנטים וחוקרי אינטרנט וטכנולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
בשנת 2001 אוניברסיטת MIT השיקה את פרויקט OpenCourseWare שמטרתו להעלות לרשת את הקורסים שנלמדים באוניברסיטה. רוב הקורסים שהועלו עד כה (1400 נכון למאי 2006) מציגים לגולש רשימת הקריאה ואת הנושאים הנלמדים, סיכומי הרצאות, תרגילי בית ומבחנים (בד"כ עם פתרונות). חלק מהמרצים העלו לאתר הקורס ספרים או מאמרים שכתבו בנושא, צילומי הרצאות וצילומי ניסויים. יש מרצים שמנהלים פורומים ודיונים באתר.
כל הידע הזה פתוח לכל גולש, בחינם, ללא הרשמה והגבלה. ומיועד בעיקר למי שאנו סטודנט ב-MIT.
מנהלי הפרויקט מעודדים מרצים ברחבי העולם להשתמש בתכני הקורסים, מזמינים ארגונים לתרגם את התוכן לשפות אחרות, ומשכנעים מוסדות אחרים לפתוח את התכנים שלהם.
הלימודים לא מאפשרים רכישת נקודות זכות לתואר ולא נועדו להחליף את המסגרת האקדמית שהמוסדות הללו מציעים לסטודנטים שלהם ואף מודגש כי לא מדובר בסוג של למידה מרחוק אלא בכלי שנועד לאפשר למורים ולמרצים להגדיל את מאגרי המידע והכלים המקצועיים העומדים לרשותם ולשמש עבור תלמידים, סטודנטים ועובדים כמדריך ללמידה עצמית.
נשאלת השאלה – מדוע הם עושים זאת? מדוע אנשים משקיעים כל כך הרבה זמן ומאמץ במיזמי שיתוף ידע, כמו ויקיפדיה או מאגרים חינוכיים?
יש ארבע תשובות מקובלות מדוע אנשים וארגונים משתפים בידע שלהם:
א. אתגר וסיפוק – גאווה מקצועית וכבוד מעמיתים המספקים מוטיבציה.
ב. כלכלת מתנות – מושג המבוסס על החובה לתת ועל החובה לקבל. הרעיון שעומד מאחורי כלכלה זו הוא תפישה של הפרט כחלק מקהילה ומחויבות שיש לו כלפי אחרים ולאחרים כלפיו.
ג. אלטרואיזם – הנאה מחדוות הנתינה.
ד. רצון להיות חלק מקהילה – הצורך בהכרה ובהערכה וקבלת קרדיט על תרומתנו.
לדעת פז, ההסברים אלה חלקיים בלבד ואינם מספקים תיאור מלא של התופעה ואת הסיבה לכך שמוסדות חזקים ומוכרים מעוניינים לפתוח את התוכן שלהם. לטענתה, ההסבר מאחורי השיתוף ברשת הוא אידיאולוגיה כלכלית-פוליטית שיוצאת נגד האינדיבידואליזם הקיצוני של שנות ה-80 וה-90 ומנסה לבנות קהילה המבוססת על סולידריות חברתית ועל אחריות אישית. זו קהילה שמחזקת ערכים של שיתוף ותמיכה, אבל עושה זאת מתוך נקודת מבט של הפרט, מתוך ניסיון להעצים את האזרח ולאפשר לו למקסם את כישוריו.
במחקר שעורכת פז עבור עבודת הדוקטורט שלה, היא מנסה לקשור את הגישה החדשה של פרויקט MIT לאידיאולוגיה הפתוחה ולבדוק כיצד הן משתלבות:
בעשרות השנים האחרונות ידע היה סחורה, מצרך. האוניברסיטאות היו בעלות הידע והסטודנטים היו צרכנים, שבאו לקנות מהן את מרכולתן. הקורסים הפתוחים מציעים הגדרה חדשה לידע – ידע הוא תהליך. ראשי MIT מסבירים שהקורסים מספקים את תכנים הלימודיים שניתנים ב-MIT, אך אינם שווים ללימודים רגילים במוסד, שכן החלק המהותי בתהליך הלמידה ב-MIT הוא האינטראקציה בין הסטודנטים לבין אנשי הסגל ובין הסטודנטים לבין עצמם. ידע הוא תהליך שנוצר מאינטראקציה ומתפתח כל הזמן הרי שהקריטריון החשוב ביותר להיווצרותו הוא קהילה לומדת.
yyya
גם התקציר וגם המאמר לוקים בבלבול משמעויות הקשורות במונח "ידע" ובתהליך הלמידה האקדמי. לכן, אפשר לנבא, כמעט בוודאות, שלתוצאות המחקר (המאמר מתאר רק בטחה למחקר) לא יהיו משמעויות עובדתיות אלא משמעויות טקסיות בקהילת מאמיני הוירטואליות כערך.הבלבול הבסיסי מתבטא כבר בטענה שפעם באוניברסיטאות התייחסו אל ידע כאל "סחורה, מצרך". כאילו קופות החולים והרופאים מוכרים בריאות כסחורה או מצרך. הבלבול נמשך גם אל האמונה שידע נוצר בעיקר מאינטראקציות חברתיות (זהו המעבר מהסתכלות "כאילו קפיטליסיטית" על ידע להסתכלות "כאילו מרכסיסטית" על ידע) ולא על-ידי פעולה קוגניטיבית של הלומד (בסיטואציות שונות, הכוללות שיח ואינטראקציה, חקר ועוד). ידע איננו תהליך למרות שהוא נוצר בתהליך, ולמרות שאיננו עצם הניתן לשמירה במחסן ( כפי שמרמזים "מאגרי ידע" "ניהול ידע" ועוד שמות למשיכת תשומת לב אך לא הבנה) הוא עדיין פלא גדול.ואין ספק שיש תמורות מעניינות ביחס למוצרי לואי מסוימים הקשורים בעולם המיחשוב (כמו תנועת התוכנות הפתוחות) ביחס לתכנים (כמו הדגשת החשיבות של שיחה ביחס לתכנים מדעיים) וביחס לחומרי הלמידה באוניבסיטאות מכובדות.חבל שלא צויינו תכני החומרים מבחינת הדיסציפלינות שלהם, כדי להבין שהמרחק בין חומרי לימוד במתמטיקה ופיסיקה והנדסה ובין ידיעת מתמטיקה ופיסיקה והנדסה, גדול פי כמה וכמה מן המרחק מטקסטים של מדעי הרוח והחברה לידיעה של תחומי דעת אלה.חשוב גם לזכור שקהילות לומדות אינן המצאה של ימינו אלה, ואם רוצים אנו לדעת על קהילות לומדות, כדאי ללמוד מן הניסיון העשיר שיש לתרבויות שלנו בתחום זה (לרבות הקהילות הלומדות בעולם האקדמי)..