שיעור אזרחות, הנרטיבים המתנגשים והמורה החושש

קיזל, א' (2014). שיעור אזרחות, הנרטיבים המתנגשים והמורה החושש. ביטאון מכון מופ"ת, 54, 9-6.

ד"ר אריה קיזל | ראש החוג ללמידה, הוראה והדרכה, אוניברסיטת חיפה

הוראת האזרחות בישראל בשנים האחרונות נעה בין קונפליקטים לנרטיבים מתנגשים, אשר הופכים את עבודתו של המורה ללוליין פוליטי הנדרש להלך בין הטיפות. מצב זה גורם כמובן לחששות ולטרדות בקרב המתכשרים להוראה אשר כבר בשיעורי הדידקטיקה במוסדות האקדמיים מביעים אי-נוחות "להיכנס לשדה מוקשים מול פוליטיקאים, מנהלים והורים", כדבריהם. מורים אלה מפתחים עד מהרה שיח קורבני שאחד מביטוייו הוא אין-אונות אזרחית, שמירה על ניטרליות העלולה להתפתח לשיתוק ואי-הפגנת אומץ אזרחי אל מול ביטויי גזענות קשים בכיתה "מחשש שאני אהיה ה'אדם ורטה הבא'", כדברי סטודנט שהוסיף: "ועוד לפני הקביעות".

תכנית הלימודים באזרחות היא בין היתר הגורם למצב זה משום שהיא משדרת מסרים נוגדים. את התחום הראשון שבו היא מטלטלת נכנה "בין אחידות לריבוי או ממטא-נרטיב לנרטיבים". הוראת האזרחות בישראל מבקשת לבצע מהלך שנדמה כאילו יוצא כנגד האחידות ומבקש להביא ללגיטימציה לפלורליזם. הוראת האזרחות מבקשת לשלול את המוניזם ומבקשת לאמץ את הפלורליזם לא רק כתיאור הולם של המציאות האנושית הישראלית או האוניברסלית אלא אף כערך שיש לחתור אליו.

מבחינה זו הוראת האזרחות בישראל היא אמנם מודרנית בכך שהיא מבקשת להתחבר לערכים של אוניברסליות, אבל באותה מידה היא גם נוגעת בשדות פוסט-מודרניים המבטאים הכרה במגבלות של כל תאוריה ושל כל פתרון חברתי החותרים לטוטליות. המתכשרים להוראה באזרחות מתקשים לחיות בתוך מתחים מתנגשים אלה אשר בעִתות חירום אף מחמירים את ההתמודדות בכיתה. מצד אחד הם רואים את תחום הדעת כשיטה שיש בה מטרות, אידאות וארגונים שחייבים להיות אוניברסליים, רציונליים ושיטתיים. ואילו מן הצד האחר, אין עוד תוקף למאפיינים אלו שכן העולם החדש שהתלמידים מַבנים, כמו גם חלק מהוריהם וחלק מכלי התקשורת המקיפים אותנו, נסוג לקיטוע, לפרגמנטציה של הידיעות שלנו ומבטא ביקורת נוקבת לא רק ביחס לאידאולוגיות שכשלו אלא כלפי יומרת הטוטליות שלהן.

המורה לאזרחות חש כמעט מדי שיעור שהוא נע בין חזון אוניברסלי המציע ישועה עולמית או ישראלית – שבבסיסו ערכים כמו שוויון וחירות, סדר חברתי, שלטון החוק, מבנים וארגונים - לבין המציאות הפוסט-מודרנית הרואה בכל אלה אשליה.

אנסה לנסח זאת כך: העולם המודרני ביקש לייצר ולהבנות מטא-נרטיב. זהו מטא-נרטיב הטוען שמאחורי כל מגוון התופעות, למשל מהות הידע האנושי, המחקר המדעי ותקפותו, מטרת הידע האנושי – קיים אידאל כלשהו או תכלית כלשהי, ייעוד )טלוס). כל מורה לאזרחות חש כי הוא מוביל את תלמידיו מדי שיעור לעבר אידאל כלשהו, שיש בו מבנה מסוים, היגיון כלשהו, מעין תרופת פלא אוניברסלית - הרי שבפועל המציאות שבה אנו חיים, ואשר בבסיסה גם אינדיבידואליזם קיצוני, מערערת על הנחה בסיסית זו. היא מסרבת לאמץ את אשליית העולם האחיד הכפוף לאותו מטא-נרטיב. המציאות הזו, כפי שהיטיב לבטא הפילוסוף ז'אן פרנסואה ליוטר, מסיימת את תפקידו של המטא-נרטיב ומפרקת אותו לכלל נרטיבים רבים, לכלל ספק חודרני כלפי עצם טענת אמת שאינה מתיימרת להגיע למהותם של דברים.

מציאות זו דורשת או מחייבת לפיכך לאמץ עמדה פלורליסטית שתכיר בריבוי הזה ותיתן לו מקום. לא בבחינת "לכבד את האחר" או לחיות עמו בדו-קיום אלא כדי לבצע מהלך של שוויון מלא כלפי האחרוּת (otherness) של האחר. הפוסט-מודרנה לפיכך מתנערת מכל סיפור-על, מכל אמת גלובלית ומכל יומרה.

אבל למורים לאזרחות ובוודאי למפמ"רית יש כיום עדיין יומרה. יש להם יומרה להכיל אל תוך שיעור האזרחות את המציאות הישראלית המורכבת, הקונפליקטואלית, המתפוררת לריבוי נרטיבים אישיים, קהילתיים, מסורתיים, דתיים, לאומיים וכמובן פוליטיים לכלל אחדות כלשהי שאפשר יהיה ללמד אותה כתחום דעת שיש בו לכל הפחות קוהרנטיות מסוימת. המפקחים לאזרחות )מכל המגזרים( מבקשים, או נתבעים על ידי הממונים עליהם, גם לנסח את אותה קוהרנטיות לכלל בחינת בגרות אחת או למטלות ביצוע. זו כמעט משימה בלתי-אפשרית. זהו שדה מוקשים שספק אם כלל ניתן להיחלץ ממנו בדרך כלשהי.

מהו אותו שדה מוקשים ואיך הוא בא לידי ביטוי? שדה מוקשים הוא מאבק בין נרטיבים מתנגשים – אשר בעבר גם כונו שסעים – בתוך רשת הנרטיבים הישראלית. הנרטיבים נושאים בכליהם את מטען הממדים האנושיים האישיים ואף את הזיכרון האנושי, האישי והקבוצתי. מטען הממדים האנושיים האישיים של הנרטיב היוצא מנקודת הנחה כי האדם הוא שמסדר את המציאות של עצמו בהתאם לסיפור שהוא מספר לעצמו. באותה מידה הוא מושפע מסיפורים שאחרים סיפרו לו על-אודות עצמו. בין שני חלקים אלה של מטען הממדים האנושיים האישיים יש אינטראקציה מעגלית, תמידית, המשפיעה כל העת על כל אחד מהם, מפעילה יחסי כוח ומשנה אותם.

הנרטיב, לפיכך, מיוסד בתנאים של יחסי כוח, והוא אחד ממרכיביו הדומיננטיים של השיח. קיומו מתאפשר תחת תנאים של אלימות סימבולית בלתי-נראית אך אפקטיבית, המופעלת כלפי נרטיבים אחרים. נרטיבים הם בעלי כוח רב וחיותם באה להם ממצב של "רשת נרטיבים". כמו בזירה, הם מתקוטטים על משאבי זיכרון, על אמת היסטורית ועל חלוקות אמצעים ובעיקר מתמודדים כנגד כוחות ההשכחה וההרדמה של הנרטיבים השכנים שניתן לבנות עמם קואליציות של נרטיבים.

הנרטיב לכן הוא אחד הכלים המרכזיים של עיצוב זהות – הן אישית והן קולקטיבית. מבחינות רבות, הנרטיבים הם הדרך שלנו לצפות בעולם דרך מיקרוסקופ ופריסקופ ברזולוציות גבוהות וברזולוציות נמוכות. נרטיב כולל עלילה שיש בה, בדרך כלל, התחלה, אמצע וסוף. בעזרתם ניתן לפענח את אופני החשיבה ואת דרכי ההתנהגות של האדם כיחיד ושל בני האדם כקבוצות, וזאת בסיוע מבנה סיפורי. הנרטיב הבסיסי המסופר במערכת החינוך הישראלית הוא הנרטיב הציוני. המערכת הִ בנתה נרטיב זה בשלל תחומי דעת, מהיסטוריה ועד אזרחות, מתנ"ך ועד של"ח. זהו חוט השדרה הקיומי של המערכת. זהו נרטיב העל שלה, המטא-נרטיב.

אלא שבשני העשורים האחרונים במיוחד הוא מצוי במאבק אל מול מתקפת נרטיבים בעלי מאפיינים פוסט-מודרניים. הנרטיבים הללו טוענים שאין בנרטיב-העל הזה מהות יסודית, שהוא מומצא ומדומיין וכי הוא לא בעל הזכות הבלעדית לאמת, אם בכלל יש אמת שכזו.

דוגמאות לנרטיבים שכנגד הם הנרטיב הפלשתיני הפנימי של ערביי ישראל (או אזרחי ישראל הפלשתינים), הנרטיב המזרחי החדש (השיח המזרחי הרדיקלי), הנרטיב הפריפריאלי (שהוא בעיקרו כלכלי-מעמדי) ונרטיבים נוספים כמו הנרטיב החרדי והנרטיב החרד"לי.

מבחינה זו, לימודי האזרחות מייצגים עבור הנרטיבים-שכנגד את התגלמות הסדר הנרטיבי הישן. הם מהווים את הבסיס המשכנע ביותר בחלות האוניברסלית של מבנה המשטר בישראל, מאפשרים שכנוע של התלמידים בצדקת הדרך הדמוקרטית של הפרקטיקות השלטוניות ומצדיקים את השתייכותה של ישראל למכוּנה "המערב" על כל המשתמע מכך. אין זה אומר שבשוליים לימודי האזרחות אינם מאפשרים ביטוי של קולות נוספים, אלא שהם כמובן בשוליים ומטבע הדברים אינם אבן הראשה של לימודי האזרחות.

אז מה מבקשים הנרטיבים-שכנגד? הם מבקשים להתקוטט עם נרטיב-העל הציוני כמו כוחות הנאבקים בזירת האגרוף. אם נבצע בנרטיב האנשה ניתן לומר כי כל אחד מהנרטיבים-שכנגד מבקשים להכניע, אם אפשר בנוק-אאוט, את נרטיב-העל. אם לא להכניע, לפחות להחליש, לכרסם, לערער.

שיעור האזרחות לפיכך הוא כלי לגיטימי לחלוטין עבור הנרטיבים האלה – כמעט הכלי היחיד – שבו הם יכולים לבצע את אותה מלאכה. שיעור האזרחות הוא זירה חיה, נושמת, פוליטית, פתוחה, דיונית, מאפשרת קונפליקטואליות, מבקשת לעמת ולהתווכח. אם תרצו: שיעור האזרחות אינו מפחד. הוא אינו מפחד מעצם קיום הקונפליקט.

סטודנטים להוראת המתמטיקה מיטיבים לבטא זאת כך: "מה יש כבר לדון בשיעור מתמטיקה? איזה דיאלוג אפשר לנהל בשיעור מתמטיקה? את זה אפשר לעשות בשיעור אזרחות". והם צודקים. גם הנרטיבים, כמו הסטודנטים להוראת המתמטיקה, מבינים זאת היטב. מכאן מי שטוען כי יש לשמור על הנרטיב הציוני מכל משמר ולא לאפשר את אותה פתיחות יכול לראות בשיעור אזרחות הפתוח למריבת הנרטיבים סכנה לאומה, לעם, למדינה ולאחדותה. זו ההתנגשות הרצינית והיום-יומית שבה מצוי מקצוע האזרחות. בכך שהוא מאפשר, פותח ופתוח, רלוונטי ופוליטי, הוא גם מאיים.

כל הנרטיבים-שכנגד מבקשים לבצע מלאכת פירוק. זו מטרתם היסודית. בשלב הראשון הם עושים זאת דרך מה שאכנה כאן "שלב קריאת התיגר", הם יוצאים כנגד הנחות היסוד של נרטיב העל הלאומי, הם מערערים על צדקת קיומו, הם חותרים לבצע בו דה-לגיטימציה, להציגו כרשע וזדוני (במקרה הקיצוני) או כטועה דרך (במקרה הרך).

בשלב השני – "שלב מאבק העצמאות" - מבקש כל נרטיב-שכנגד ליצור לגיטימציה לזהות הנרטיבית שלו. הוא מבצע זאת על ידי שחרורו מלפיתת נרטיב העל ויצירת זהות לאומית, פוליטית, כלכלית נפרדת.

הפלשתינים יכנו זאת "זיכרון הנכבה", המזרחים יכנו זאת "חשיפת הגזענות האשכנזית", הפריפריאליים יכנו זאת "חשיפת הבועה התל-אביבית ואטימותה", העניים יכנו זאת "העשירים דופקים אותנו", אנשי המחאה החברתית יכנו זאת "העם דורש צדק חברתי".

הנרטיבים החדשים מייצגים מחלוקת על כוח, שהיא חלק מהמאבק ההיסטורי והסוציולוגי על הידע המתנהל והמנהל את החברה הישראלית. הם מבקשים להסיט את תשומת הלב מהשיח ההיסטורי הציוני והגיונו ההגמוני, שמכתיבות פרקטיקות עוצמתיות, אל עבר תהליכים חברתיים ולשוניים, המסייעים בהפקתן ובהפצתן של הפרשנויות ההיסטוריות והחברתיות.

הנרטיבים החדשים אינם מבקשים פיוס לאומי ואינם מוכנים תמיד להתגמשות כחלק מהחשש המובנה שהדבר יוביל לריכוך הדרישות הנרטיביות לשינוי השיח. חוזקם של הנרטיבים-שכנגד הוא באפשרות להציב בפני מה שהם מכנים "המנגנונים הדכאניים של הציונות" מַראה אשר לדעתם תאפשר סגירה של מעגלי עוינות חברתיים והתייחסות רחבה לקהלים שהודחקו והושכחו, להיסטוריה שלהם, לשפתם, לתרבותם וללגיטימיות שלהם, זאת כדי לאפשר את הביטוי המעמיק ביותר.

הנרטיבים החדשים מבקשים מנרטיב העל לבצע מהלך של הכאה על חטא מתוך חשיפת מה שהם מכנים "פשעי העבר". הנרטיבים החדשים נשמעים תובעניים יותר, לעתים תובעים לדין. הם משתמשים בשיח הזכויות – המצוי גם בהוראת האזרחות – כחלק מההצדקה לקיומם. מכאן הם גם מוצאים בהוראת האזרחות את השדה הפורה ביותר לנביטתם הדמוקרטית.

זהו חלק מ"פוליטיקה של זהויות" ואליו לימודי האזרחות נקלעים יום יום ושעה שעה, משום שהם נעים בתוך שדה המוקשים המכונה – הישראליות האקטואלית, הטעונה, הקונפליקטואלית. לימודי האזרחות הפוליטיים ביותר אינם חוששים משדה המוקשים הזה. זהו הבית של לימודי האזרחות. שם מורי האזרחות צריכים לצעוד מתוך קשב גדוש, רגישות וענייניות, מתוך הבהרת מושגים, הצדקת טיעונים ומחויבות ערכית. אבל את הצעידה הזו הנרטיבים שכנגד וגם שומרי החומות של נרטיב העל מפרשים כאיום יום-יומי.

אין זה מפתיע אפוא שזה שנים מספר לימודי האזרחות בישראל נתונים במחלוקת בעלת נראות תקשורתית גבוהה ומותקפים לעתים על ידי שומרי סף מסוימים. לא משום שהם אנטי-ציוניים או פוסט-ציוניים אלא משום שהם מובילים בנתיב המכונה 'פתיחות כלפי שיח שיש בו פלורליזם', שהיא האיום המרכזי - לכאורה - על האחדות ועל האחידות.

הקונפליקטים שכונו בעבר שסעים הציגו את החברה הישראלית בדרך מורכבת; ואולם הצגת החברה הישראלית כשדה מאבק ברשת הנרטיבים מאפשרת כיום להבין, לעניות דעתי, טוב יותר את המורכבות הכמעט בלתי-אפשרית שהמורים לאזרחות וכמובן הפיקוח על הוראת האזרחות מצויים בה.

איש לא יהיה מרוצה משיעור האזרחות שכן הוא לא ישביע איש – לא את נרטיב העל ההגמוני, המדינתי, ההיסטורי, וכמובן לא את הנרטיבים-שכנגד, הסבורים כי לא די במה שנעשה וכי יש לבצע עוד. לדידם, שיעורי האזרחות דלים מדי ואמורים להיות אקטיביים עוד יותר.

ואם לא די בכך, שיעור האזרחות בישראל נע בין שני צירים נוספים: הציר התקשורתי והציר החינוכי. הציר התקשורתי, שאכנה הציר הכאוטי - במסגרתו כוחות פוליטיים ואחרים מנהלים את השיח שלהם בקולניות דמוקרטית, בהגזמה קיצונית, לעתים בחוסר כבוד אישי, מגדרי, קהילתי, עדתי ואחר, מתוך ניצול כל אפשרות של מניפולציה לצורך העלאת הנושא לסדר היום התקשורתי. סדר יום זה חשוב אבל קולניותו פוגעת בבהירות וביכולת לנתחו באורך רוח נדרש, בקור-רוח מתבקש ובמתינות המחייבת מחנכים. את אותה קולניות, שלעתים מגיעה עד גזענות, מביאים התלמידים למרחב הכיתה באופן נראה לעין, לעתים קרובות מאיים ולא מכבד.

כאן נכנס הציר החינוכי, שבמסגרתו שיעור האזרחות מקבל )וגם צריך לקחת) את תפקידו המרכזי – עליו לשמש מגדלור עוצמתי ומורה-דרך עקשני בתוך השדה התאורטי, ועליו להתקין תקנות של שיח תרבותי, לסמן גבולות של דמוקרטיה, כבוד הדדי, שוויון, חירות וערכים נוספים החשובים לכולנו.

שיעור האזרחות הוא לכן המקום המרכזי שבו מתנהל היום השיח הפוליטי, האקטואלי והקונפליקטואלי בקרב תלמידי ישראל, בעיקר בחטיבות העליונות.

אי לכך, על המורים לאזרחות להשתחרר מהשיח הקורבני המאפיין לצערי לעתים קרובות את מורי ישראל ולאמץ שיח מוביל. על שיח זה לנסח קודים שבמסגרתם שיעורי האזרחות הם בעלי תפקיד מוגדר - לא רק בהעברת חומר או בניהול שיח או ויכוח - אלא הם בעלי תפקיד מוגדר במערכת כמייצבים, כמבהירים וכממשיגים. הם אינם מגיבים רק לשיח התקשורתי ההיסטרי ולשיח הפוליטי המתלהם אלא הם הגורם המתון והממתן אבל גם המדריך והעקשני. שיעור האזרחות הוא בבחינת שומר החומות של ערכים הומניסטיים אוניברסליים גם אם בתוך מסגרת לאומית מוגדרת.

מאמר זה הוא עיבוד מקוצר לעברית של הגרסה האנגלית:

Kizel, Arie (2013). Clashing narratives in civic education in Israel. Global Education Review, 1(3), p70-74.