שִכחת פרנקנשטיין

יורם הרפז, "שִכחת פרנקנשטיין", ביקורת ספר, הד החינוך, אפריל 2014 , גליון מס' 04 , עמוד 93-94

אורנה שץ־אופנהיימר, לחשוב מחדש במציאות משתנה: תורתו החינוכית של קרל פרנקנשטיין, כרמל, 2014

בסופו של ריאיון (המוזכר בפתח הספר) שערכתי אתו במהלך השנה האחרונה של חייו (1989) אמר לי קרל פרנקנשטיין "אני רוצה למות ולהישכח". האם הביע משאלה או חשש? גם וגם. פרנקנשטיין היה בעד עמימות – יכולת לחיות עם תובנות סותרות (ספרו "עמימות" הוא מניפסט פדגוגי שכדאי מאוד להיזכר בו). כך או כך, פרנקנשטיין מת ונשכח. "ההוראה המשקמת" – עיקר משנתו – עוד מהבהבת פה ושם במאמר יחיד או בכיתה אחת, אך אין לה אחיזה של ממש בחינוך של ימינו. מדוע? נכון, "הקשת הדמוקרטית המזרחית" הכריזה עליו ג'יהאד בשנות התשעים והפכה את משנתו לבלתי תקינה פוליטית ופדגוגית, אך לא זו הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית לשכחת פרנקנשטיין היא משנתו עצמה. היא אינה נגישה לקוראים של ימינו שרוצים הכול "בגובה העיניים" והיא גם מפוקפקת מבחינות רבות: לא ברור כמה אמת פילוסופית, פסיכולוגית, פדגוגית ודידקטית יש בה. עם זאת ברור שהיא עמוקה ומעניינת הרבה יותר מרוב האמיתות הנסחרות כיום בשוק האמיתות של החינוך.

כך או כך, הגותו של פרנקנשטיין זקוקה לתיווך טוב. הספר של שץ־אופנהיימר אינו מציע תיווך טוב – מעמיק וביקורתי – למשנתו של פרנקנשטיין. אין לספר הזה די כוח להחזיר את פרנקנשטיין מהשכחה. למעשה הוא נותן לה תוקף. הוא מציג את "תורתו החינוכית של קרל פרנקנשטיין" באופן לא מעמיק ולא ביקורתי ונותן לקוראים פטור ממנה. רוב הספר עסוק בדיווחים של מורות שהתנסו ב"הוראה משקמת" והשאר בתיאור מקוטע ושטחי שלה. הספר על "תורתו החינוכית של קרל פרנקנשטיין" עדיין לא נכתב.