ראיתי ילדים סורגים

יעל דקל . "ראיתי ילדים סורגים" , הד החינוך, פברואר 2013 , כרך פ"ז , גליון מס' 04 . עמודים 98-102

עם 22 בתי ספר, יותר ממאה גני ילדים ושש מסגרות להכשרת מורים, ישראל הפכה למעצמה של חינוך אנתרופוסופי. ביקור בבתי הספר בהרדוף ובבאר שבע מעורר התפעלות ותמיהות. למחנכים בשיטת ולדורף יש תשובות על כל השאלות. מקצתן, למרות זאת, נותרות פתוחות

"הבן של השכנים הולך לגן שאין בו צעצועים מפלסטיק"; "חברה של חברה שלי למדה חינוך אנתרופוסופי"; "בגן האנתרופוסופי בשכונה שלנו הילדים חותכים את הסלט לבד"; "הבנים של גיסתי יודעים לסרוג". כמעט כל אחד יודע משהו – אם אגדה אורבנית ואם מניסיון אישי – על החינוך האנתרופוסופי (חינוך ולדורף). רבים שמעו את השם רודולף שטיינר, ורבים יודעים לספר שבגנים האנתרופוסופיים אין לבובות עיניים, שבכיתה ב' עוד לא לומדים לקרוא, שהילדים מנגנים ומציירים יפה ושהשולחנות עשויים תמיד מעץ. זו כת? זו דת? יש שמועות, יש דעות, יש ויכוח. מעניין שאפילו בעיני אלה שמכירים טוב יותר את החינוך האנתרופוסופי, משהו נשאר חידתי, לא לגמרי ברור.

מי שמחפש תשובות ברורות על השאלה מה באמת קורה שם יכול להפסיק לקרוא עכשיו. גם מסע בעקבות החינוך האנתרופוסופי אינו מספק תשובה מניחת דעת. המסע מלא חוויות, הרפתקאות ומחשבות; ייתכן שמתוכו יתפענחו גם כמה חידות.
•••
בשנים האחרונות ניכרת צמיחה מהירה של גנים ובתי ספר ולדורף בישראל. בשנת הלימודים הנוכחית פועלים בארץ 22 בתי ספר אנתרופוסופיים – ארבעה תיכונים, 18 בתי ספר יסודיים ויותר ממאה גני ילדים; ושש הכשרות למורים: שתיים במכללת דוד ילין ובסמינר הקיבוצים, המשלבות בין תואר ראשון בחינוך ובין הסמכה מלאה להוראה בבתי ספר ולדורף, וארבע – בהרדוף, בכפר הירוק, ברמת גן ובבאר שבע – הן מסגרות פרטיות המעניקות לבוגריהן הסמכה ברוח חינוך ולדורף ללא תואר אקדמי. מחצית מהגנים ובתי הספר פועלים במוסדות ממלכתיים ומחצית ב"חינוך רשמי שאינו מוכר".

הגנים הראשונים ברוח חינוך ולדורף החלו לפעול בסוף שנות השמונים בירושלים ובהרדוף. בשנים האחרונות התרחב חינוך ולדורף גם למגזר הערבי. בשפרעם שבגליל פועל בית ספר ולדורף ערבי ובכפר הבדווי חילף שליד טבעון פועלים גני ילדים ובית ספר ולדורף דו־לשוני.

כל בית ספר אנתרופוסופי בארץ, חשוב לדעת, פועל עצמאית ובנפרד מהאחרים. נציגים מבתי הספר השונים נפגשים בפורום הארצי בהכשרות ובהשתלמויות. כלומר, בעוד שכל בתי הספר פועלים ברוח דומה, לא כל מה שיש בבית הספר האנתרופוסופי בבאר שבע, למשל, יהיה גם בבית הספר בהרדוף.

•••
נתוני המיצ"ב של בית הספר האנתרופוסופי "יאנוש קורצ'אק" בבאר שבע עשויים אולי להפתיע. הציון הממוצע בעברית לתלמידי כיתה ב' בכלל בתי הספר (דוברי העברית) עומד על 79, ואילו ילדי כיתה ב' בבית הספר האנתרופוסופי בבאר שבע קיבלו 16 נקודות בלבד. בהבעה בכתב ובידע לשוני הם השיגו ארבע נקודות מתוך מאה. הנתון עלול להדאיג, אך המבחן מראה שבכיתה ה' מדביקים הילדים את הפער ומשיגים ציונים ממוצעים בכל המדדים של שליטה בשפה העברית.

יתרה מזו, ממדדי האקלים בכיתה, יחס המורים, והתחושה הכללית כלפי בית הספר עולה שכמעט כולם (96% לעומת 78% בכלל בתי הספר) מרוצים בבית הספר. מה יכול להסביר את הנתונים הללו?

בית הספר "יאנוש קורצ'אק" בבאר שבע מונה שמונה כיתות (א'־ח'). חדרי הכיתות צבועים בצבעים רכים, החלונות מכוסים בווילונות שנתפרו מבדים עדינים, הרהיטים כולם עשויים מעץ בהיר וציורי גיר יפים מעטרים את הלוחות. על דוכן המורה פעמונים וחליליות ובצדי הכיתה תאים מעץ ובהם הציוד של הילדים, הכולל גם חלילית, מסרגות, חוטי צמר ונעליים מיוחדות ורכות לשיעורי התנועה המיוחדים של האנתרופוסופיה – האוריתמיה.

גם מי שייכנס לחדר המורים ירצה להישאר בסביבה – שולחנות עץ, כורסאות נוחות, מטבחון ביתי, הכול מזמין ומשרה אווירה רגועה.

שום דבר אינו מקרי כאן. האווירה החמימה והביתית היא פועל יוצא של תכנון קפדני של כל פרט ופרט, הנסמך בעיקר על כתבי רודולף שטיינר, מייסד הזרם האנתרופוסופי, ובמיוחד על הפסיכולוגיה ההתפתחותית שהמציא – המחלקת את התפתחות הילד לשלושה "שבעונים" (פרקי זמן של שבע שנים).

קשה אולי להבחין בכל הפרטים המרכיבים את השגרה הקבועה והמיוחדת של בית הספר, אך אחדים מושכים את תשומת הלב: החליליות שבהן הילדים מנגנים בכיתות הנמוכות הן חליליות בסולם פנטטוני (המכיל חמישה צלילים בלבד); לשולחנות העץ פינות מעוגלות; הכיתות צבועות בצבעים קבועים בהתאם לגיל הילדים הלומדים בהן; הילדים לומדים סריגה כבר מכיתה א' למשך שעתיים שבועיות; הם מתחילים את הבוקר ואת השבוע בדקלום שיר; בשיעורי נגרות הם יוצרים כלים מסוימים בסדר קבוע; משחקי כדורגל בהפסקה מותרים רק בימי שני וחמישי; בגיל תשע, עם נשירת השיניים, הילדים עוסקים בבנייה; הילדים אינם לומדים מתוך ספרי לימוד; מחנכי הכיתה נשארים עם כיתה אחת למשך שמונה שנים.

מדוע דווקא סריגה? למה כיתה א' צבועה תמיד באדום? מדוע חלילית פנטטונית בלבד ולא שלל כלי הנגינה האפשריים? והשירים, השולחנות, הכדורגל, הבובות נטולות העיניים בגני הילדים האנתרופוסופיים?

למנהל בית הספר, יונתן דביר, תשובה על כל שאלה: "זה קריטי שילמדו לסרוג", הוא אומר, "כיוון שזה מפתח את המוטוריקה העדינה שקשורה גם ליכולות חשיבה ולמוח". צבעי הכיתות נקבעו לפי תורת הצבעים של גתה (Goethe), שהשפיעה על שטיינר. כך, בכיתות א' וב' מתחילים בצבעים חמים, המעודדים, לפי שטיינר, תנועה ודמיון, ובהדרגה עוברים לצבעים השקטים יותר – של האינטלקט והחשיבה. גם החליליות הפנטטוניות מבטאות עיקרון ברור: הצלילים של הסולם הפנטטוני, אומר דביר, "חלומיים. כל מה שננגן בחלילית הזאת יישמע נעים, כמו אגדה. את הטונים הצורמים צריך ללמוד מאוחר יותר, כיוון שילד גדול יותר צריך את המורכבות".

דביר מסביר כי כדורגל הוא משחק אלים ונפצעים בו לעתים קרובות ולכן יש להגבילו. והבובות בלי העיניים – או ליתר דיוק עם סימוני העיניים בלבד – הן ללא הבעה ברורה כיוון שכך הילדים יכולים להשליך עליהן קשת רחבה של רגשות ולא להצטמצם להבעה המסוימת של הבובה.

גם התוצאות הנמוכות במבחני המיצ"ב של כיתה ב' הן תוצאה של שיטת הלימוד. "אנחנו נותנים יותר זמן לקריאה ולכתיבה", מסביר דביר. "לימוד האותיות הוא מסע של משחק, יצירה וגילוי של כל אות ואות. כשאנחנו מציירים טווס המטרה שלנו איננה ללמוד את האות ט', אלא לחוות אותה בדרכים שונות: לכתוב אותה יחפים בחול, לקפוץ ט' במגרש... רק בסוף כיתה ג' הילדים קוראים וכותבים, אך בדרך הם קיבלו המון יכולות חברתיות ואמנותיות".
•••
בבית הספר בהרדוף, יישוב קהילתי בגליל התחתון, הכיתות נראות כמעט זהות לכיתות בבאר שבע, אך הביתנים של בית ספר טובלים בירוק. הרדוף הוקם כקיבוץ ברוח האנתרופוסופיה ב־1982, ובבית הספר שבו – שהיה הראשון מסוגו בארץ, לומדים כ־500 תלמידים מכיתה א' ועד י"ב. בעיני המתבוננת, בית הספר הזה הוא התגלמות היופי. הוא משתלב בהרמוניה בנוף הגלילי ובגינות הירק שביישוב. הרמוניה יכולה לשמש כאן מילת מפתח, ולתאר לא רק את הסביבה החיצונית אלא גם את פֵּרות העבודה של התלמידים בבית הספר.

ההישגים האמנותיים של תלמידי התיכון כאן מרשימים. תערוכת דיוקנאות של התלמידים המוצגת באולם הכניסה של בית הספר אינה נופלת ברמתה הטכנית מהישגיהם של סטודנטים בבית ספר גבוה לאמנות. ציורים בצבעי שמן של נערות שחורות שיער וצחות פנים צוירו בדיוק ובהקפדה. ההקפדה טכנית כל כך ומתודית עד שבמבט שני אפשר להבחין שכל הדיוקנאות מצוירים מאותה זווית – השיער שמוט לצד אחד, השפתיים מעט פעורות ויותר מכך, המבט בעיניים כמעט זהה. מטריד? צרימה בהרמוניה? אולי לפי ערכי האמנות הליברלית, אך כאן זו מהות השיטה.

התלמידים לומדים ציור דרך העתקה. המורה מציירת ציור על הלוח וכולם מעתיקים למחברת לפי יכולתם. על הקירות בבית הספר היסודי תלויים ציורים שהילדים ציירו בשיעורים – יפים, חלומיים, נוסכים שלווה אבל כמעט זהים.

"האם לא הזדעקת בשם הביטוי האישי, בשם חופש היצירה?" אני שואלת את שחר ניר, מזכירת בית הספר ואם לשתי בנות הלומדות בו. "ממש לא", היא עונה. "המטרה המוצהרת של חינוך ולדורף היא לגדל ילדים שיהיו בעתיד בוגרים חושבים ועצמאים. בשביל עצמאות צריך קודם כול ללמוד את הבסיס. כמו שמלחין צריך ללמוד את הבסיס של המוזיקה והוא קודם מבצע יצירות שכתבו אחרים ואז מלחין בעצמו, כך גם הילדים בבית הספר לומדים את הבסיס הטכני באמנות".

•••
בטקס חג החודש כל כיתה מציגה את פֵרות עבודתה. הילדים מתכנסים באודיטוריום המרכזי של הרדוף; האווירה חגיגית. כולם בחולצות לבנות, והילדים מתרגשים ומוכנים להופיע לפי הסדר וגם להקשיב בסבלנות לתלמידי הכיתות האחרות. הילדים שרים ומחללים בדיוק וללא צרימה, לעתים גם בשני קולות. ילדים אחרים מדקלמים דקלומים ארוכים מאוד בעברית ובשפות נוספות, לעתים גם בליווי תנועות ידיים קבועות מראש. הם שרים במקהלה: אין זיופים, כולם בקצב אחיד והקולות משתלבים בהרמוניה נעימה לאוזן. גם בדקלומים כולם משתתפים. אין אחד שמשתלט או לחלופין מתבלט.

חג החודש הוא ביטוי ליכולות המדהימות של הקבוצה ולמקצוענות של המורים והמורות בבית הספר. האחרונים מנצחים על החגיגה המוזיקלית וגם הם שרים, מתנועעים ומחללים. יפה ומרשים. אך אם מביאים בחשבון את היחידים ולא רק את יכולותיהם הקבוצתיות, אפשר לטעון שהצרימה היא למעשה ההרמוניה עצמה, ששילוב הקולות לכדי מנגינה אחת, יפה ככל שתהיה, מחמיצה את הייחוד ואת היחיד.
אחרי הציורים הטכניים והכמעט אחידים וההופעות הקבוצתיות נותרה משימה אחת: לחפש בבית הספר בהרדוף ביטוי ליכולות ולהעדפות האישיות של כל תלמידה ותלמיד.
•••
בבתי הספר ולדורף תכנית הלימודים השנתית נחלקת לתקופות. כל תקופה מתמקדת בנושא אחד (מילולי, היסטורי, כמותי). כיתה ו' בדיוק סיימה ללמוד את הנושא "רומא", והיא מציגה תערוכה לכל בית הספר. על שולחנות עטופים במפות מוצגים תוצרי הלמידה: עבודה עיונית (בנושאים משתנים: אמנות הפיסול, מערכת המים, כלי הנשק, לבוש ועוד ועוד) וגם מוצר פיזי שהתלמידים הכינו (פסל, סנדלים ועוד).

העבודות, שכיאה לבית ספר ולדורף כתובות בכתב יד ולא במחשב, כוללות סיכום של חומרים ביבליוגרפיים, אך גם חיבור אישי־יצירתי של כותב/ת העבודה אל הנושא שבחר/ה. כך למשל, בעבודה שעסקה בלבוש הרומאי קראתי ריאיון הומוריסטי עם מעצב אופנה מרומא העתיקה וגיליתי משהו חדש על בית הספר: שבעבודה על רומא דווקא יש מקום לביטוי האישי של כל תלמיד ותלמידה, ואפילו להומור – רכיב חיוני לחינוך ולהתנהלות חברתית שעד אותו רגע נעדר הן מהשיחות עם הצוות והן מההופעות בחג החודש, שנעשו ברצינות תהומית.
•••
גלעד גולדשמידט, יו"ר הארגון הארצי לחינוך ולדורף בישראל, מורה בבית ספר ולדורף בהרדוף ומרצה לחינוך ולדורף במכללות להוראה (ראו גם המאמר בעמ' 124), מספר ברצון על העתיד שמחכה לבוגרי בית הספר: "הדוקטורט שלי עוסק בנושא הזה ובודק איך הבוגרים של חינוך ולדורף מסתדרים אחר כך בחיים. בעיקרון, הם מסתדרים מצוין; הולכים לצבא, ללימודים גבוהים, עושים כל מה שהחברה שלנו מחשיבה. הבוגרים שלנו מסתדרים מצוין במערכת החיצונית, ואפקט החממה נותן כוחות, תורם כוחות".

משהו לא מסתדר לי. יש פה איזושהי אי־הלימה בין התפאורה המרגיעה והאלטרנטיבית לבין העובדה שהכול מתוכנן, שכל הפרטים, כולל אלה שנראים חמימים וביתיים, לא הונחו שם כלאחר יד אלא עוצבו בהקפדה לפי תכנית ידועה מראש.

גולדשמידט: "זאת שאלה מעניינת, אבל לא הייתי אומר את זה ככה. יש הרבה מודעות להיבטים של הילדות (הילדות מושפעת מצבע הקירות, מהווילונות. מראה הכיתה משפיע על התלמידים), אבל גם מנסים אצלנו ליצור אווירה כמה שיותר חופשית ויצירתית. אין לנו ספרי לימוד כי הרעיון הוא שהמורים יפתחו את המתודה ואת הדרך מתוך הקשר עם התלמידים".

אבל שטיינר הוא אחד, ואחד... איך נגיד זאת? שנוי במחלוקת. אתם מסתמכים על הגותו של אדם אחד.
"שטיינר נתן ידע כללי על התפתחות הילד, פסיכולוגיה התפתחותית רוחנית. אבל הוא לא אמר איך לעשות את הדברים. הוא לא אמר מה לעשות בבית הספר. נוסף על כך בהכשרת המורים אנחנו מפתחים את היצירתיות של המורים, ולמורים יש אצלנו המון חופש ואוטונומיה בכיתה, כי השיטה היא לא של ניהול היררכי".

ומה עם האוטונומיה של הילדים? מה עם מי שמגיעה לכיתה א' כשהיא כבר מוכנה לקריאה? ומי שרוצה להתחיל לנגן דווקא בסולם דיאטוני (הרגיל, שבעה צלילים)? ולמה דווקא סריגה, ולא פעילות מוטורית־אמנותית אחרת? ומי שניחן בקול יפה ורוצה לשיר סולו? ואחרים שרוצים לצייר אחרת?

מתחת לאסתטיקה ולהרמוניה ולצד הנתונים המרשימים על שביעות רצונם של הילדים מבצבצת מחשבה שיטתית שאינה דמוקרטית, אינה גמישה ואינה פתוחה עבור כל אחד. זוהי, כנראה, נקודת החולשה של החינוך האנתרופוסופי. אבל גולדשמידט, מצדו, רואה בחינוך ולדורף נקודת חולשה אחרת: "אין לנו מספיק מורים שעברו הכשרה. נפתחים אצלנו גנים בקצב מדהים, מאילת ועד צפת".
•••
האגדה מספרת על מפגש בין רודולף שטיינר לאלברט איינשטיין אי שם בתחילת המאה העשרים. "היה נחמד ומעניין", אמר איינשטיין כשיצא מן הפגישה, "אבל אני לא סומך על אנשים שיודעים את כל התשובות".