קן רובינסון טוען שבתי הספר הורגים את היצירתיות

Ken Robinson says schools kill creativity (June, 2006). TED Talk [Video podcast] (S. Adam, Trans.). Retrieved December 10, 2012, from the World Wide Web: 

סר קן רובינסון: הבו לנו את מהפכת החינוך!

קן רובינסון טוען שבתי הספר הורגים את היצירתיותהדובר רוצה לדבר על חינוך ועל יצירתיות. יש לו עניין רב בחינוך והוא סבור שכך לכולנו. יש לנו עניין עצום; חלקית, כי החינוך הוא שאמור לקחתנו אל העתיד הזה, שאיננו יכולים להבינו. אם חושבים על זה, הילדים שמתחילים השנה בית ספר יצאו לגמלאות ב-2065. לאיש אין מושג איך ייראה העולם בתוך 5 שנים. ועם זאת אנו אמורים לחנך אותם לקראת זה. כך שאי-היכולת לחזות, היא מדהימה. כולנו מסכימים לגבי היכולות הממש-מופלאות שיש לילדים – יכולתם לחדש. לכל הילדים יש כישרונות עצומים ואנו מבזבזים אותם די באכזריות. הדובר טוען שהיצירתיות היום חשובה בחינוך בדיוק כידיעת קרוא וכתוב, ועלינו להעניק לה אותו מעמד.

ילדים לוקחים סיכון. אם אינם יודעים, הם ינסו והם לא חוששים לטעות. הדובר אינו אומר שלטעות זהה להיות יצירתי. מה שאנו כן יודעים הוא, שאם אינכם מוכנים לטעות, לעולם לא תמציאו שום דבר מקורי. וכשהם מתבגרים, רוב הילדים מאבדים יכולת זו. הם מתחילים לחשוש לטעות. אגב, כך אנו מנהלים את החברות שלנו. אנו מוקיעים בגלל טעויות. וכיום אנו מנהלים מערכות חינוך לאומיות, שבהן הכי גרוע זה לעשות טעויות, והתוצאה היא שאנו מחנכים אנשים להתרחק מיכולתם היצירתית. פיקאסו אמר פעם, שכל הילדים נולדים אמנים. הבעיה היא, להישאר אמנים כשגדלים. הדובר מאמין בכך בכל ליבו: איננו גדלים ונעשים יותר יצירתיים, אלא מתרחקים מכך. נכון יותר, אנו מתחנכים להתרחק מהיצירתיות. מדוע זה כך?

בכל מערכת חינוך בעולם יש אותה היררכיה של נושאים. בראש ניצבות המתמטיקה והשפות, אחר כך המקצועות ההומניים, ובתחתית האמנויות. בכל מקום עלי-אדמות. וכמעט בכל מערכת יש גם היררכיה במקצועות האמנות. האמנות והמוסיקה זוכים בבית הספר למעמד גבוה יותר מאשר דרמה ומחול. לדעת הדובר המתמטיקה חשובה אך כך גם המחול. ילדים ירקדו כל הזמן אם ירשו להם וכך גם כולנו. לכולנו יש גוף. כאשר הילדים גדלים אנו מתחילים לחנך אותם בהדרגה מהמתניים כלפי מעלה, ומתרכזים בראש, ומעט יותר בצד מסוים.

מערכת החינוך שלנו מבוססת על רעיון היכולת האקדמית ויש לכך סיבה. בכל העולם לא היו באמת מערכות חינוך ציבוריות לפני המאה ה-19. כולן נוצרו כדי לענות על דרישות התיעוש, כך שההיררכיה מעוגנת בשני רעיונות. אחד, שהנושאים השימושיים ביותר לצרכי עבודה נמצאים בראש הרשימה. כך שכנראה היטו אתכם בעדינות, כשהייתם ילדים בבית ספר, הרחק מהדברים שאהבתם בנימוק שלא תצליחו למצוא בתחום הזה עבודה. אל תעסוק במוסיקה, הרי לא תהיה מוסיקאי; אל תתעסק באמנות, כי לא תהיה אמן. ייעוץ מעודן אך מוטעה מיסודו. והתחום השני הוא כישורים אקדמיים, שממש השתלטו על השקפתנו על האינטליגנציה, כי האוניברסיטאות מעצבות את המערכת בדמותן. אם תחשבו על זה, כל המערכת של החינוך הציבורי בעולם היא חלק מתהליך כניסה לאוניברסיטה. עקב כך כישרונות מעולים רבים, אנשים מבריקים ויצירתיים, חושבים שהם נטולי כישורים, כי הדברים בהם היו טובים בבית הספר לא זכו להערכה, או אפילו הוקעו. לדעת הדובר איננו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך כך.

ב-30 השנה הבאות, לפי "אונסקו", יותר ויותר אנשים בעולם יסיימו את לימודיהם כבוגרי מערכת החינוך מאשר אי-פעם בהיסטוריה. זהו שילוב של הטכנולוגיה והשפעתה על אופי העבודה, הדמוגרפיה והתפוצצות האוכלוסין העצומה. לפתע התארים אינם שווים דבר. כשהדובר היה סטודנט, אם היה לך תואר, היתה לך עבודה. אם לא היתה לך עבודה זה כי לא רצית. אך כיום, ילדים עם תארים לעיתים קרובות הולכים הביתה לשחק משחקי וידאו, כי אתה צריך אם-איי למשרה שדרשה פעם רק בי-איי, ותואר דוקטור לכל השאר. זהו תהליך של אינפלציה אקדמית והוא מורה על כך שכל מבנה החינוך רועד מתחת רגלינו.

אנו זקוקים לשינוי קיצוני בהשקפתנו על האינטליגנציה. אנו יודעים אודות האינטליגנציה שלושה דברים: אחד, היא מגוונת. אנו חושבים על העולם בכל הדרכים בהן אנו חווים אותו. אנו חושבים ויזואלית, אנו חושבים בצליל, במושגי התמצאות במרחב. אנו חושבים במושגים מופשטים, ואנו חושבים בתנועה. שנית, האינטליגנציה היא דינמית. אם מתבוננים באינטראקציות שמבצע המוח האנושי, האינטליגנציה אינטראקטיבית להפליא. למעשה היצירתיות – שהדובר מגדיר כתהליך של היות בעל רעיונות מקוריים ובעלי-ערך – מתרחשת הרבה מאוד הודות לאינטראקציה המתחוללת בין דרכים שונות של ראיית דברים.

הדבר השלישי בנוגע לאינטליגנציה הוא, שהיא מובהקת. הדובר עובד עכשיו על ספר חדש בשם "התגלות", שמבוסס על סדרת ראיונות עם אנשים שמספרים איך גילו את כשרונם. זה החל בעצם משיחה עם ג'יליאן לין (Gillian Lynne). היא כוראוגרפית אשר עשתה את "קאטס" ואת "פנטום האפרה". כשהיא היתה בבית ספר, היא היתה חסרת תקנה, ובית הספר, בשנות השלושים, כתב להוריה שהם סבורים שהיא סובלת מליקוי למידה. היא לא יכלה להתרכז, היתה מתנועעת בעצבנות.

היא הלכה למומחה אחד בחדר מצופה עץ אלון. היא היתה שם עם אימה, הובילו אותה אל כסא בקצה, והיא ישבה 20 דקות על כפות ידיה, בעוד האיש משוחח עם אימה על כל הבעיות של ג'יליאן בבית הספר. בסוף הרופא ניגש וישב ליד ג'יליאן ואמר "ג'יליאן, הקשבתי לכל הדברים שאמך סיפרה לי ואני צריך לדבר איתה ביחידות". "חכי כאן, תיכף נחזור. זה לא ייקח הרבה זמן". הם יצאו והשאירו אותם לבד אך בדרך החוצה הוא הפעיל את הרדיו שעמד על שולחנו, וכשהם יצאו מהחדר הוא אמר לאימה, "עמדי והתבונני בה". וברגע שהם יצאו, כך סיפרה, היא קפצה על רגליה והתנועעה עם המוסיקה. הם צפו בה כמה דקות והוא פנה אל אימה ואמר, "גברת לין, ג'יליאן אינה חולה, היא רקדנית. קחי אותה לבית ספר למחול".

הדובר שאל "ומה קרה אז?" והיא אמרה שהיא עשתה זאת, "איני יכולה לתאר לך כמה נהדר זה היה. נכנסנו לחדר והוא היה מלא באנשים כמוני. אנשים שלא יכולים לשבת בשקט. שצריכים להתנועע כדי לחשוב". הם רקדו בלט, 'טאפ', ג'אז, מחול מודרני, מחול עכשווי. לבסוף היא נבחנה לבית הספר לבלט מלכותי ונעשתה סוליסטית. היתה לה קריירה נפלאה בבלט המלכותי. היא סיימה את בית ספר הבלט המלכותי וייסדה להקה משלה, להקת המחול של ג'יליאן לין, פגשה את אנדרו לויד וובר (Andrew Lloyd Webber). היתה אחראית לכמה מהפקות התיאטרון המוסיקליות המצליחות ביותר בהיסטוריה, הסבה עונג למיליונים, והיא מולטי-מיליונרית. מישהו אחר היה אולי רושם לה תרופות ואומר לה להירגע.

אל גור (Al Gore) דיבר באחד הערבים על אקולוגיה, ועל המהפכה שהחלה רייצ'ל קרסון (Rachel Carson). הדובר מאמין שתקוותינו היחידה לעתיד היא לאמץ תפיסה חדשה לגבי האקולוגיה האנושית, שנתחיל לארגן מחדש את תפישתנו לגבי עושרה של היכולת האנושית. מערכת החינוך שלנו חופרת במוחותינו כפי שאנו כורים ועושקים את האדמה: כדי להנפיק מצרך מסוים. לטווח הארוך זה לא לטובתנו. עלינו לשקול מחדש את עקרונות היסוד עליהם אנו מחנכים את ילדנו. TED מעלה על נס את מתנת הדמיון האנושי. עלינו לוודא שנשתמש במתנה זו בחוכמה ושנסיט ממסלולם כמה מהתסריטים עליהם שוחחנו. הדרך היחידה היא לזהות עד כמה יכולותינו היצירתיות הן עשירות, ולזהות בילדינו את התקווה שהם מגלמים. משימתנו היא לחנכם כאדם שלם, כך שיוכלו להתמודד עם עתיד זה.
הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת

Sir Ken Robinson: Bring on the learning revolution! (May, 2010). TED Talk [Video podcast] (Y. Masalker, Trans.). Retrieved December 10, 2012, from the World Wide Web: 

סר קן רובינסון: הבו לנו את מהפכת החינוך!

אל גור (Al Gore) דיבר, בכנס TED שבו הרצה גם הדובר לפני ארבע שנים, על משבר האקלים. אל גור צודק, יש משבר אקלים גדול, זה ברור. אך הדובר בהרצאה הנוכחית מאמין שיש משבר אקלים אחר, שהוא לא פחות חמור, שיש לו את אותם המקורות, ושעלינו להתמודד איתו באותה דחיפות. זהו אינו משבר של משאבים טבעיים אלא משבר של משאבים אנושיים.

הדובר מאמין שבאופן בסיסי אנו עושים שימוש עלוב ביכולות שלנו. הרבה מאוד אנשים עוברים את כל חייהם מבלי שיהיה להם מושג על אופי כישרונותיהם, או אם יש להם בכלל כאלה. הדובר פוגש כל מיני אנשים שאינם סבורים שהם טובים במשהו. הוא פוגש אנשים אשר אינם נהנים ממה שהם עושים. החיים פשוט עוברים עליהם בעוד שהם איכשהו מסתדרים עם זה. הם אינם מפיקים הנאה גדולה ממה שהם עושים. הם סובלים את זה במקום להנות מזה, ומחכים לסופשבוע.

אבל הדובר פוגש גם אנשים אשר אוהבים את מה שהם עושים ואינם מסוגלים לחשוב שיעשו משהו אחר. אם תגידו להם, "אל תעשו זאת יותר", הם יתהו על מה אתם מדברים. בגלל שזה לא מה שהם עושים, אלא זה מה שהם. הם אומרים "אבל זה מה שאני, אתה מבין. זה יהיה טפשי לוותר על זה, כי זה קשור לעצמיות הכי אותנטית שלי". אבל זה לא נכון עבור מספיק אנשים. למעשה, להיפך, הדובר חושב שלבטח זה המיעוט שבאנשים. הוא חושב שיש הרבה הסברים אפשריים לזה והראשון שבהם הוא חינוך.

החינוך, במובן מסויים, עוקר הרבה אנשים מתוך הכישרונות הטבעיים שלהם. משאבים אנושיים הם כמו משאבים טבעיים; לעיתים קרובות הם קבורים עמוק. הם אינם מונחים סתם כך על פני השטח ויש ליצור את הנסיבות בהן הם יוכלו להתגלות. אפשר היה לחשוב שהחינוך יהיה האמצעי דרכו זה יקרה אבל לעיתים קרובות מדי הוא לא. כל מערכת חינוך בעולם עוברת שינויים ממש ברגע זה, אבל זה לא מספיק. שינויים כבר אינם מועילים מכיוון שזה שיפוץ תבנית שנשברה. מה שאנו צריכים זה לא שינוי, אלא מהפיכה בחינוך. יש להפוך זאת למשהו אחר.

אחד מהשינויים האמיתיים יהיה לחדש מהיסוד בחינוך. חדשנות היא דבר קשה, מכיוון שפירושה לעשות משהו שאנשים אינם עושים בקלות. פירושה לאתגר את מה שאנו מקבלים כמובן מאליו, דברים שנדמה לנו שהם ברורים מאליהם. הבעיה הגדולה בשינויים או מהפך היא הרודנות של השכל הישר, דברים שאנשים סבורים שאינם יכולים להתבצע בשום דרך אחרת מכיוון שכך זה מתבצע.
בדצמבר 1862, במפגש השנתי השני של הקונגרס, אברהם לינקולן (Abraham Lincoln) אמר כך: "הדוגמות של העבר השקט אינן מתאימות להווה הסוער. המצב הקשה נערם לגובה רב, ועלינו מוטלת החובה להתרומם ביחד עם המצב. מאחר ומצבינו חדש, עלינו גם לחשוב ולפעול מחדש. חובה עלינו לגאול את עצמנו וכך נוכל להציל את ארצנו".

פירושה של המילה "לגאול" היא שישנם רעיונות שכולנו משועבדים להם, אשר אנו פשוט מקבלים כמובנים מאליהם כסדר הטבעי הנכון של דברים, הצורה בה הדברים קיימים. רבים מרעיונותינו נוצרו, לא כדי להתמודד עם הנסיבות של מאה זו, אלא כדי להתמודד עם הנסיבות של המאות הקודמות. אבל נפשותינו מהופנטות על ידיהם. ועלינו לגאול את עצמנו מחלקם. מאוד קשה לדעת איזה דברים אנו מקבלים כמובנים מאליהם.

ישנם דברים שאנו משועבדים אליהם בחינוך. אחד מהם הוא הרעיון של ליניאריות, שזה מתחיל כאן, עוברים במסלול מסוים, ואם עושים הכל נכון, מסיימים מסודרים לכל החיים. אך החיים אינם ליניאריים אלא אורגניים. אנו יוצרים את חיינו בקשר סימביוטי ככל שאנו מגלים כישרונות ביחס לנסיבות שהם עוזרים ליצור בשבילנו. אבל הפכנו לכפייתיים עם הנרטיב הליניארי וככל הנראה פסגת החינוך זה להגיע לאוניברסיטה. הדובר אינו מתכוון לכך שלא צריך ללכת לאוניברסיטה, אבל לא כל אחד חייב ללכת, ולא כל אחד זקוק לזה ממש עכשיו. לדעת הדובר, חברה אנושית תלויה במגוון של כישרונות, לא בתפיסה יחידנית של יכולת. בלב האתגרים העומדים בפנינו ניצבת הבניה מחדש של התפיסה שלנו לגבי יכולת ואינטליגנציה.

הנושא הגדול השני הוא מוסכמות. בנינו את מערכות החינוך שלנו לפי מודל של מזון מהיר. קיימים שני מודלים של הבטחת איכות בקייטרינג. אחד של מזון מהיר, היכן שהכל על פי תקן אחיד. השני הוא דברים כמו מסעדות של זאגט ומישלן, ששם שום דבר אינו על פי תקן, הם מתאימים את עצמם לנסיבות הקיימות. מכרנו את עצמנו למודל חינוכי של מזון מהיר והוא מדלל את רוחנו והאנרגיות שלנו באותן אופן שמזון מהיר מכלה את הגוף הפיזי שלנו.

הדובר סבור שעלינו להכיר במספר דברים. אחד, שהכישרון האנושי הוא מאוד מגוון. לאנשים יש כישורים מאוד שונים. אבל זה לא רק כישרון, זה קשור גם לתשוקה. לעיתים קרובות אנשים אינם מצטיינים בדברים שלא באמת אכפת להם מהם. זה קשור בתשוקה ובמה שמעורר את רוחנו ואת המרץ שבנו. אם עושים את הדבר שאתה טוב בו, הזמן מקבל תפנית שונה לגמרי. אם עושים מה שאוהבים, שעה נראית כמו חמש דקות. אם עושים משהו שלא מתחברים אליו ברוחנו, חמש דקות נראות כמו שעה. הסיבה שכל כך הרבה אנשים נפלטים ממערכת החינוך היא שהמערכת אינה מזינה את רוחם, היא אינה מזינה את האנרגיה שלהם או את תשוקתם.

לכן הדובר סבור שעלינו לשנות את הדימויים. עלינו לעבור ממשהו שהוא ביסודו מודל תעשייתי של חינוך, מודל יצרני, המבוסס על ליניאריות, על מוסכמות ועל קיטלוג של אנשים. עלינו לעבור למודל המבוסס על עקרונות של חקלאות. עלינו להכיר בכך שפריחה אנושית אינה תהליך מכני, אלא תהליך אורגני. לא ניתן לחזות את התוצאה של התפתחות אנושית; כל שניתן לעשות, כמו איכר, זה ליצור את התנאים שבהם האדם יתחיל לפרוח.

לכן, כשאר שוקלים לתקן ולשנות את החינוך, זה לא כמו שיבוט של מערכת. יש מערכות מצוינות והרבה מודלים טובים. זה קשור להתאמה לנסיבות ספציפיות, והתאמה אישית של חינוך לאנשים שלומדים בזמן נתון. ואם עושים זאת, יהיה לנו מענה לעתיד מפני שהעניין הוא לא בבניית פתרון חדש; אלא על יצירת תנועה חינוכית אשר בה אנשים מפתחים פתרונות בשביל עצמם, אבל בעזרת תמיכה חיצונית המבוססת על תכנית לימודים אישית.

בשיר שכתב ויליאם בטלר ייטס (W. B. Yeats) לאהובתו, הוא מקונן על כך שהוא אינו מסוגל להעניק לה את מה שלדעתו היא רוצה ממנו. הוא אומר, "אם היו לי אריגי גן עדן רקומים, משובצים בזהב ובכסף, האריגים הכחולים והעמומים והכהים בשביל הלילה, הייתי פורש אותם תחת רגלייך; אבל אנוכי, בהיותי עני, יש לי רק חלומות; פרשתי את חלומותיי לרגלייך; דירכי עליהם בעדינות מפני שאת דורכת על חלומותי." ובכל מקום, ילדנו פורשים את חלומותיהם לרגלנו ועלינו לדרוך עליהם בעדינות.

הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת