קבוצת לימוד ועבודה של מורים – זירה לשינוי ובנייה בבית הספר

גוברין, שבי. "החומר, הכלים והיצירה: קבוצת לימוד ועבודה של מורים – זירה לשינוי ובנייה בבית הספר". בתוך : פישר, גל וניר מיכאלי ( עורכים) . שינוי ושיפור במערכות חינוך, מכון ברנקו וייס, מכון אבני ראשה. עמ' 148- 162.

סיכום עיקרי המאמר : 

המאמר הנוכחי מביא את סיפורו של תהליך למידה ושינוי בבית הספר, בהובלתו ובליוויו של מכון "אבניים": תהליך למידה ושינוי בית-ספרי עדין וממוקד שניהלו וניתבו מורות בית הספר "קשת" בירושלים בהנחיה חיצונית מינימלית. עניינו המרכזי של תהליך זה בהתבוננות וניתוח של הפרקטיקה החינוכית ובהפקת משמעות וכיווני פעולה חדשים.

רקע

בטרם נתחיל בסיפור השינוי עצמו, חשוב להציג את בית הספר "קשת" ואת הרעיון ואופני הפעילות של "אבניים".
"אבניים": על חילוץ של ידע מעשי בכלל ועל סיפורי הוראה בפרט

"אבניים" עוסק בפיתוח ידע מעשי של אנשי שטח בחינוך על ידי שימוש בשני ערוצים מרכזיים:

1. פיתוח אירועים המבוססים על תיעוד עצמי, ניתוח והמשגה של פרקטיקות איכותיות ושל אירועי דילמה בתחומים מגוונים של חינוך והוראה.

2. פיתוח מתודות ללמידה ארגונית/קבוצתית על בסיס ספרות האירועים ועל בסיס עקרונות של למידת עמיתים, למידה קרובה לעבודה, למידה לשם מחקר ופיתוח ועוד.

ניסיונם המצטבר של מורים הוא מקור ידע חשוב ומשאב זמין (אם כי רק לעתים רחוקות הוא נתפס כך). כדי להפוך את הניסיון ואת הידע הסמוי הטמון בו לידע מנוסח ופומבי דרוש מאמץ של תיעוד ולימוד עצמי מצד המורה; ולשם כך טוב להיעזר במסגרת קבוצתית ובהנחיה מקצועית. הנחת היסוד היא שמורה יכול וצריך להיות חתום על מעשה ההוראה שלו, לצאת מהאנונימיות ולהיות מסוגל ומוכן לחשוף את הפרקטיקה שלו – להתבוננות, לדיון ולשינוי.

ל"אבניים" שיטות אחדות לתיעוד ומחקר עצמי ולאיסוף עדויות וחומרים מתוך הפרקטיקה, ובהן:

* כתיבה ולמידה מסיפורי הוראה (Case Studies): כתיבה נרטיבית של סיפורי הוראה לצורך סיפור ותיעוד של שני סוגי מקרים מן השטח –

1. אירועי דילמה: אירועים המבטאים דילמות אופייניות לעבודת החינוך וההוראה.

2. אירועים המבטאים פרקטיקות מצוינות של הוראה ולמידה.

* תיעוד וידאו של אינטראקציות לימודיות: תיעוד סיפורי הוראה מצולמים לשימוש בתור טקסטים לימודיים במסגרת למידה רפלקטיבית ופיתוח מקצועי של מורים.

* איסוף, דגימה וניתוח של עבודות התלמידים: עבודות תלמידים וניתוח שלהן הם רכיבים בסיפורי ההוראה שמורים ואנשי חינוך כותבים ומהווים כמו כן רכיב חשוב בדיונים רפלקטיביים על אודות הלמידה וההוראה.

* ניתוח יחידות לימוד: ניתוח יחידות לימוד של מורים בהיקפים מהיקפים שונים – משיעור בודד ועד תהליך למידה ארוך טווח וניתוח תכניות לימודים: ניתוח המטרות, הרציונל והחומרים המרכיבים את תכניות הלימודים שמורים אמורים ללמד בתחום הדעת שלהם.
* חילוץ ידע באמצעות ראיונות: ראיונות עם מורים, תלמידים או גורמים רלוונטיים אחרים.

בית הספר "קשת"

"קשת" הוא בית ספר המשלב ילדים חילונים ודתיים וכן מורים חילונים ודתיים במסגרת משותפת. על פי החזון של "קשת", זהותו של היחיד מתגבשת בעקבות מפגש עם האחר, ואין בה איום. ב"קשת" שתי כיתות מכל שכבת גיל. לכל שכבה מחנכת חילונית ומחנכת דתית. בכל כיתה לומדים בנים ובנות, חילונים ודתיים.

כתיבת סיפורי ההוראה שימשה המתודה המרכזית במסגרת התהליך בבית הספר. סיפורים אלו תיארו אירועים מחיי המורים בשדה העשייה החינוכית. כתבו אותם המורים עצמם על בסיס ניסיונם האישי. הכותבת מזמינה את הקורא להתחקות על התהליך, ובה בעת לשים לב לנקודות המהוות עקרונות מנחים לשינוי בית-ספרי לפי גישת "אבניים":

* שינוי בית-ספרי יכול להתחולל גם בגזרה מוגדרת ותחומה בחיי בית הספר, ולא בהכרח לכלול את כל מעגלי החיים במוסד.
* חברי צוות המורים הם שמגדירים את גבולות גזרת השינוי בעקבות תהליך של בירור וליבון פנימי. כלומר, הצוות מגדיר את הצורך ואת טווח השינוי.

* לצוות בית הספר יש נקודת מבט בעלת ערך רב על מציאות בית הספר, במיוחד משום שפעמים רבות נקודת מבט זו מאפשרת לראות תפיסות שונות מהתפיסות המוצהרות של בית הספר. נדרשת אפוא מערכת בעלת חוסן פנימי כדי להירתם לתהליך מסוג זה.

* ההשתתפות בתהליך וולונטרית ואינה נכפית על המשתתפים בשום שלב.

סיפור השינוי

איך זה התחיל?
סיפור הוראה שכתבה יעל דורון, מורה לאמנות וליוגה בבית הספר "קשת", היה הגורם שהניע את התהליך הבית-ספרי. סיפור ההוראה נכתב במסגרת קבוצת עבודה של מורים ב"אבניים": מורים מכל מיני בתי ספר, אשר התכנסו לשם כתיבה וחשיבה על מלאכת ההוראה. הסיפור הוצג בכינוס הלימוד השנתי של "אבניים" ועורר דיון ער: עלו שאלות בעניין הנחות היסוד של בית הספר "קשת", הזהות הדתית והזהות החילונית; האם חינוך תחת קורת גג אחת אכן מאפשר בנייה של זהות והשתייכות או מערער אותן? כמו כן התעוררו שאלות אשר לתפקיד הזהות של המורה בעיצוב זהות תלמידיה.

המשך: הצפה של אירועי דילמה מהכיתות
טובה אביחי קרמר, מנהלת בית הספר "קשת", בחרה לחשוף את בית הספר כולו לטקסט שכתבה המורה לאמנות. סיפור ההוראה של יעל נקרא במליאת הצוות ועורר דיון סוער ונוקב בקרב המורים. בעקבות המפגש החליטה מנהלת בית הספר להזמין מורים מעוניינים מבית הספר להצטרף לקבוצה שמטרתה התבוננות ביקורתית בצמתים שבהם בא הייחוד של "קשת" לידי ביטוי: התפילה (לתלמידים הדתיים) ומפגש הבוקר (לתלמידים החילונים), שיעורי תרבות יהודית (לתלמידים החילונים) ושיעורי הלכה (לתלמידים הדתיים), ועוד.
שש מורות נענו להזמנה, ובמשך שנה אחת נפגשה הקבוצה לסדרת מפגשים בהנחיית מנחה מטעם "אבניים". בכל אחד מהם הציגה אחת המשתתפות סיפור הוראה פרי עטה: אירוע מתוך עבודתה בכיתות ושאלה לדיון בקבוצה. ההנחיה לכתיבה הייתה כללית מאוד, אולם הוגדרו כמה קווים מנחים:

* יש לתת רקע מספק על הכיתה, הנושא וההקשר להתרחשות האירוע.

* יש להתבטא במפורש ובגלוי בכל הקשור להיבטים להיבטים אישיים רלוונטיים של המורה הכותבת.

* יש להביא עדויות מפורטות ככל האפשר על מה שהתרחש בכיתה בפועל.

חשוב לציין שאף שהמתכונת נראית שגרתית – סדנה, קבוצה, מנחה – יש בתהליך מהסוג המתואר מהפכה בכל האמור בתרבות הבית-ספרית: ממורים בודדים אשר מתמודדים בכוחות עצמם עם שאלות יסוד ועם התרחשויות יום-יומיות – לצוות משוחח ומשתף; מד' אמות למרחב משותף; מדיווח על הצלחות בלבד לחשיפת קשיים ובעיות. עצם כיוון הזרקור אל עבר המורים והמתרחש בכיתותיהם מבטא תפיסה שונה מהותית מחוויות הלמידה המזומנות למורים בדרך כלל. הם מוזמנים לפסוע צעד אחד אחורנית או למעלה או החוצה ממסגרות העבודה והיחסים שבהם הם פועלים, ומנקודה זו לכתוב, לחשוב ולשוחח.

המרחב שאליו המורות עוברות חייב להיות מרחב מוגן. תפקיד המנחה לשמור מכל משמר על הביטחון של המשתתפים ולהחזיק את "מכוונות" הקבוצה במסלול ענייני.

סיפור הוראה – להוביל את השינוי מבפנים

יעל דורון בינתיים נעשתה מנחה-שותפה של הכותבת לתהליך הלימוד הקבוצתי, ובד בבד גם קיבלה עליה תפקיד של מנחה לתרבות יהודית בבית הספר. היא הנחתה את המורות בכתיבה של האירועים ושל סיפורי ההוראה לקראת העלאתם לדיון בקבוצת הלימוד וכמו כן הנחתה מקצת הדיונים בקבוצה.

מעת לעת עלתה שאלה בקרב חברות הקבוצה: מה הקשר בין מה שאנחנו עושות כאן לבין מה שיקרה בכיתה מחר בבוקר? שאלה זו הייתה מציתה מיד דיון סוער נוסף. מקצת המשתתפות טענו בלהט כי עצם ההתבוננות הפנימית, הכתיבה והדיון מפרים את עבודתן ומסייעים להן לעצב את הוראתן באופנים מאופנים שונים. לעומתן, היו מורות שטענו כי אם לא יכוון התהליך ליצירת שינוי בפרקטיקה, תוחמץ המטרה האמתית של הקבוצה.

בדיון עם תום השנה השנייה הוחלט להמשיך את התהליך, בהתכוונות משימתית יותר. הוחלט לסמן צומת מרכזי בחיי בית הספר ולנסות לבחון ולעצב אותו מחדש לאור השאלות והתובנות שעלו מעבודת הקבוצה עד אותה עת. התחום שנבחר היה הוראת פרשת השבוע.

הבחירה בפרשת השבוע לשמש תחום מרכזי ללימוד וכתיבה במסגרת קבוצת הלימוד לא הייתה מובנת מאליה. שלא כמו הוראת המקרא, הוראה שעליה יש הסכמה רחבה, הקבוצה החילונית ראתה בפרשת השבוע תחום תוכן בעל זיקה מובהקת לדת, תחום שאין בו מכנה משותף לכל המשתתפות. לכן בחירה זו עוררה שאלות רבות ודיון ער בקרב המשתתפות.

התהליך הקבוצתי שינה את אופיו – מקבוצת לימוד לקבוצת משימה. הקבוצה נפגשה ללימוד משותף של פרשת השבוע. תחילתו של הלימוד הייתה ב"מדרש אישי" של הטקסט על ידי כל מורה ובלימוד משותף במסגרת הקבוצה. בשלב השני הובאו מקורות ממקורות שונים להרחבת היריעה ולהצגת פרספקטיבות נוספות, ולבסוף נעשה תכנון משותף של השיעורים. אחר כך תועד מהלך השיעורים בפועל, באופנים שונים, והועלה לדיון במסגרת הקבוצה.

מפגשי הקבוצה הקטנה התכנסו בבית הספר, לאחר שעות הלימודים, ולעתים גם בערבים, בבית אחת המורות. לעתים נלמדה הפרשה בשילוב פרשנות מסורתית ומודרנית. עם הזמן נשא הלימוד אופי יצירתי ואישי יותר, בשפות הבעה מגוונות. הדיונים נסבו סביב התכנים ודרכי ההוראה וביטאו מגוון תפיסות עולם ושיטות הוראה. כך, תהליך הלימוד האישי והקבוצתי הוביל את המורות לבחון מחדש את הנחות היסוד שלהן בהוראה ולהתנסות בגישה אחרת אל הטקסט.

סיום לקראת המשך

בשנה הרביעית מאז תחילתו של התהליך, התכנסה קבוצת מורים דרך קבע במטרה "ללמוד כדי ללמד". הפעם בחרה הקבוצה להתמודד עם אגוז קשה יותר לפיצוח – הוראת ספר "במדבר".

הקבוצה נעשתה גם למסגרת תומכת וחונכת למורים חדשים שהצטרפו לצוות בית הספר. המנחה החיצונית מטעם "אבניים" נפרדה מהקבוצה זה מכבר. התהליך כולו הוא חלק מאורח החיים של בית הספר, והוא מתקיים ומתנהל בכוחות פנימיים בלבד.

דומה שבשלב זה ניתן להתבונן על התהליך בכללותו ולבחון את השלכותיו. ברמה הראשונית והבסיסית ביותר הובילה עבודת הקבוצה לבחינה מחודשת של תחום הוראה מהותי לבית הספר, פרשת השבוע, ועיצבה אותו מחדש.

אולם מעבר לתחום הקונקרטי שבו עסקה קבוצת הלימוד של המורים היו לתהליך מעגלי השפעה נוספים, רחבים הרבה יותר. המרחב שנפתח למורות – לנסח ולהציג את תפיסת עולמן – ולקשור אותה לעבודתן החינוכית, יצר בין המורות דיאלוג מקצועי מסוג חדש. דיאלוג זה הקרין על יחסי העבודה ביניהן, על יחסיהן עם המנהלת וגם על יחסיהן עם התלמידים. דיאלוג מעין זה מנטרל היררכיה מטיבו ומעניק קול שווה לכל חבר בקבוצה.

התהליך בפועל אינו פשוט כלל ועיקר. היו בדרך מכשולים רבים:

* סדר יום תובעני ודחוס שאינו מותיר זמן להתבוננות ולשיחה אם אינן משרתות מטרה מידית ונראית לעין.

* תרבות מקצועית תחרותית ולא-סולידרית שאינה מעודדת חשיפה של קשיים והעלאה של שאלות.

* תרבות ארגונית היררכית שאינה מבקשת לשתף מורים "מן השורה" בשיקולים מערכתיים.

למרות החסמים השונים, יש בתהליך שתואר כאן כדי להוכיח אמת בסיסית ופשוטה לכאורה: כוח רב טמון במפגש בלתי אמצעי בין בני אדם. קבוצה של אנשים החולקים יחד מציאות מקצועית משותפת ואף כותבים, קוראים, חושבים ודנים על מציאות זו, יכולה בהחלט לחולל שינוי.