צעירים מירושלים המזרחית בהכשרת מורים

דיאב, ח'. (2015). צעירים מירושלים המזרחית בהכשרת מורים. בתוך י' תדמור וע' פריימן (עורכים), חינוך – שאלות האדם (כרך ב) (עמ' 46-35). תל אביב: מכון מופ"ת.

ד"ר ח'נסאא דיאב היא מרצה בכירה ומדריכה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, וכן מנחה ומנווטת מקצועית בהקשר רב-תרבותי מורכב

הרשימה עוסקת בתהליך הכשרתם של סטודנטים להוראה ממזרח ירושלים במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין, שנמצאת במערב ירושלים (כ-60% מהסטודנטים הערביים שם, רובם סטודנטים לחינוך מיוחד). בהיותה מכללה רב-תרבותית, נעשים בה מאמצים לשיפור היחסים בין הערבים והיהודים, ובתוכם קיומן של סדנאות לטיפול דו-קיום בין שני העמים. לאחר האינתיפאדה השנייה ועם הדרת רגליהם של סטודנטים יהודים מסדנאות משולבות אלה, הוחל בגישה הכוללת שלושה רכיבים: השתתפות חובה של סטודנטים בשנה ב' בתכנית שבה נחשף הסטודנט לשונות בחברה הישראלית; קורס אקדמי בנושא "שוני ומגוון בחברה הישראלית"; והשתתפות בסדנה בנושא הסטודנט כאדם ובגיבוש עמדות ותובנות על בסיס חומרי המחקר שיעלו בקורס האקדמי.

בסדנה אחרונה זו הסטודנטים דנים בשאלות כגון מה זה עבורם להיות פלסטינים וגם ירושלמים; מה מעסיק אותם בתקופה זו כאנשים ומחנכים ועוד. בנוסף, מתקיימת בה פעילות קבוצתית בקבוצות קטנות שבה הסטודנטים עוסקים בשאלה שקשורה לזהות האישית והקולקטיבית שלהם כפלסטינים הלומדים במוסד יהודי במערב העיר. תהליך ההנחיה כלל מתודולוגיות מגוונות כמו אמנות פלסטית, תנועה, מוזיקה ופסיכודרמה. חלק מהסדנה נעשה בהנחיה פעילה שבה הקבוצה שימשה מיקרוקוסמוס של המפגש הבין-אישי בהקשר הרחב של אזור ירושלים וגם התאפשרה התנסות בהנחיה ובהובלת הקבוצה בנושא הנבחר.

הרשימה מביאה ממצאים מניתוח שלוש קבוצות שעבדו בסדנה בשפה הערבית במשך שלוש שנים בהתבסס על מקורות מגוונים, כמו פרוטוקולים של המפגשים, יומן אישי של המנחה, תוצרי סטודנטים (מטלות, כרזות וכו') ומשוב שמילאו המשתתפים. הממצאים העיקריים שעלו בניתוח מלמדים כי המעבר למערב העיר והלימודים במוסד יהודי שם מהווה שלב משמעותי ומאתגר בחיי הסטודנטים הפלסטינים בעולם האקדמי, הבא לידי ביטוי בדימויים שונים כמו תמונת אישה עם מסכה, בחורים צעירים יושבים ומחכים, ילד נכה עם מקלות תמיכה. הסטודנטים עסוקים בשאלת סיום הלימודים בהצלחה ובמהירות מבלי להסתבך בענייני פוליטיקה. הגישה הינה גישה פרקטית מאוזנת תוך שימוש באסטרטגיית הימנעות ושתיקה בכל הקשור לקשר עם הסטודנטים היהודים.

מהמחקר עולה, כי לסטודנטים בסדנה ארבעה ערכים חשובים בשלב זה: צדק, שיתופיות, כבוד וכנות. ערך הצדק מקבל מובן של הכרה בזכויות בסיסיות, של "מה שמגיע" המדומה לאור חזק שמקרין על היקום כולו, שאנשים רבים מתקשים לראותו. ערך הכבוד, כערך שמאחד ומחבר בין כל אומות העולם ושתנאי לו הוא תחושה של כבוד עצמי. ערך השיתופיות הוא בעיני הרבה חלק הערך החשוב ביותר כאדם וכמחנך. ערך זה, יכול להיות מושתת על ערכים נוספים כמו כבוד וכנות והוא הופך את החיים ליפים יותר ואציליים. ערך הכנות, שאף הוא נתפס בעיני חלק כחשוב ביותר וכערך קדוש. ערך זה קשור למתן אמון באחר ובהקניית ביטחון ביחסים הבין-אישיים.

בהיותם סטודנטים צעירים בשנות העשרים לחייהם, מרבית הסטודנטים הרגישו בזהות הלאומית שלהם כפלסטינים ירושלמים בתקופת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. חלק אחר, הכיר בזהותו עוד מילדותו ובמיוחד באירועים כמו מעצר שכן על-ידי חייל או הרג קרוב משפחה במהלך האינתיפאדה. חלק מבוגר יותר של הסטודנטים זוכר אירועים מהאינתיפאדה הראשונה דרך נוכחות מוגברת של חיילים ונגמ"שים.

הסטודנטים בסדנה מעידים על תחושות ניכור וזרות הבאים לידי ביטוי בבדיקות במחסומים, במעצרים של שוטרים, במחסומים בישובים, וכיו"ב. חלקם מתאר מאבק תמידי על יצר הישרדות שעניינו מתח בין תעודת זהות ומחיה בפלסטין ובעיקר דרך אירועים שבהם קרוב משפחה נפטר והוקרה של האסירים המשוחררים לבין פחד לאבד את תעודת הזהות, את מקום העבודה אצל היהודים ולהישאר מעט אל מול רבים (יהודים).

בשאלה "מהי פלסטין" מעידים הסטודנטים ממזרח ירושלים, כי זוהי ארץ קודש השייכת לבעליה. כסמל לפלסטין חוזרים מוטיבים דתיים, במיוחד מסגד אל אקצא ועץ הזית בעל השורשים העבים. בנוסף, אצל חלק מהסטודנטים מופיע גם אלמנט תרבותי. אלה כוללים ריקוד דבקה, מחמוד דרוויש ותמונות של כלים ביתיים לאפיית לחם ולמסיק זיתים. כן הם מפנים ללבוש "הקופייה" הפלסטיני, ולבגד הפלסטיני של הגבר והאישה. רוב הסטודנטים בחרו גם ביאסר ערפאת כדמות מסמלת את הלאום הפלסטיני או את אחמד יאסין. מוגבלותו הפיזית של יאסין קיבלה משנה חשיבות לאור העובדה שרבים מסטודנטים אלה בחרו לעבוד עם ילדים עם מוגבלויות. כך, עבור הסטודנטים להיות פלסטיני וירושלמי משמעו להיות בעל נרטיב אישי וקולקטיבי עם עמדות בנוגע לנכבה ולכיבוש.

לסיכום, הסטודנטים שמהגרים לירושלים המערבית באופן זמני שהשתתפו במחקר נמצאים מאחורי הלם תרבותי בהיות בשנה השנייה אך מוסיפים להשמיע שאלות בנוגע לזהותם האישית והלאומית. הם מעלים תמונה מורכבת וקשה תוך בחירה במנגנוני התמודדות מעשיים ומאוזנים. הם חושפים את הערכים החשובים להם, המעצבים גם את הזהות המקצועית שלהם ביחסם העתידי עם תלמידיהם. עיבוד ערכים אלה עשוי להגביר את המוטיבציה שלהם כפרטים (העוסקים בשאלת "מי אני כאדם?") ומול עמיתים למקצוע. הזהות הפלסטינית נעשית ממקום של הפניה לסמלי הכיבוש והלאום הפלסטיני תוך עימות עם הזהות הלאומית היהודית. שמיעה של סיפורים ודימויים אלה של שאלות הזהות, הערכים וההגדרה העצמית עשויים לשמש מרצים במכללה ולסייע להם במציאת דרכים מתאימות לליווי סטודנטים כאלה בתהליך הכשרתם כמורים וכמחנכים.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת