פרופסור לארי קובן : כיצד חשיבתי לגבי רפורמה בית-ספרית השתנתה במהלך העשורים (חלק 1) ?
Cuban, L. (2013, June 30). How my thinking about school reform has changed over the decades (Part 1). [Web Log Post]. Retrieved from
לפני מספר שנים, ריצ'ארד אלמור (Richard Elmore) ביקש מהמחבר לכתוב חיבור לגבי האופן שבו רעיונותיו השתנו במהלך השנים. ניסיון יום-יומי בבתי ספר כמורה, מנהלן, וחוקר (והרפלקציות והכתיבה שביצע המחבר אודות התנסויות אלו) שינו רעיונות מרכזיים שהיו לו לגבי טבעה של הרפורמה והאופן שבו הרפורמה מפלסת את דרכה אל המחוזות, בתי הספר, והכיתות. אלמור כלל את החיבור בספר I Used to Think... And Now I Think (Harvard Education Press, 2011).
המחבר חילק את החיבור לשני חלקים. להלן חלק 1:
המחבר, פרופסור לארי קובן, נהג לחשוב שבתי ספר ציבוריים הם אמצעים לתיקון החברה. ועכשיו הוא חושב שבעוד שמורים ובתי ספר טובים עשויים לקדם שינוי אינטלקטואלי, התנהגותי, וחברתי חיובי בקרב ילדים ובני נוער אינדיבידואליים, בתי הספר הם (והיו) חסרי השפעה לגבי שינוי של אי-שוויון חברתי.
המחבר, פרופסור לארי קובן, החל ללמד בבית ספר תיכון ב-1955 כשהוא מלא התלהבות ללמד היסטוריה לבני נוער ולסייע להם למצוא את מקומם בעולם בזמן שהם פועלים ליצירת חברה טובה יותר. באותו הזמן, הוא האמין בלב שלם במילים שנלקחו מג'ון דיואי (John Dewey) בספרו "Pedagogic Creed" (1897): "...חינוך הוא הוא השיטה היסודית לקידמה ורפורמה חברתית".
והוא ניסה ליישם את המילים האוטופיות הללו בהוראתו בקליבלנד (אוהיו) במהלך שנות ה-60 המוקדמות. בעוד שבמבט לאחור הוא היה יכול בקלות לקרוא לאמונה זו בכוחם של ההוראה והחינוך ליצור חיים וחברה טובים יותר נאיבית או לא מציאותית, הוא מתנגד לעשות כן מפני שהאידיאליזם הנלהב הזה, תמימות זו, לגבי התפקידים המורכבים והסותרים שמגלם החינוך בחברה דמוקרטית ומונעת-שוק, העניקה משמעות והנעה לימים הארוכים שהוא עבד כמורה, נישא, הקים משפחה, ולקח שיעורים באוניברסיטה בלילות לקראת תואר שני בהיסטוריה.
האמונה הבטוחה בכוחם של בתי הספר לתקן את החברה הובילה אותו לוושינגטון ב-1963 (הוא הגיע ביום של המצעד לוושינגטון למען זכויות האדם) כדי ללמד את מתנדבי חיל השלום (Peace Corps) השבים כיצד להפוך למורים בבית הספר התיכון קרדוזו (Cardozo High School). הוא נשאר קרוב לעשור בוושינגטון להוראה וניהול תכניות בית-ספריות ומחוזיות המכוונות לשנות לטובה בתי ספר בעיר שהיא ברובה שחורה, למעשה שלט חוצות לאי-שוויון חמור.
הוא לימד תלמידים היסטוריה בשני בתי ספר תיכוניים. הוא עבד בתכניות שהכשירו מורים צעירים ואנרגטיים לעבוד בבתי ספר תת-משיגים, תכניות שארגנו תושבים בשכונות עוני לשיפור הקהילה שלהם, תכניות אשר יצרו בתי ספר אלטרנטיביים ותכניות התפתחות מקצועית ברמה מחוזית עבור מורים ומנהלנים. בעוד שקובעי מדיניות פדרליים ומוושינגטון בעלי כוונות טובות תקפו את ההזנחה המצטברת שנערמה בבתי ספר במשך עשורים, הם אימצו את התכניות המונעות-רפורמה הללו באקראי ללא הבנה רבה לגבי אופן היישום שלהן בבתי ספר ובכיתות.
יש למחבר מעט חרטות לגבי מה שהוא ואנשים רבים אחרים בעלי דעות דומות עשו במהלך שנות ה-60. הוא מתגאה במורים והתלמידים הרבים שהשתתפו ברפורמות האלה, אשר ניצלו מבתי ספר קטלניים המנוהלים באורח כושל, וכיתות שמלמדים בהם בצורה רעה. אך זה עדיין נכון שבשנות ה-70 המוקדמות, עם מעט יוצאי מהכלל מפורסמים, מרבית הרפורמות בבתי הספר העירוניים הללו שהמחבר ואחרים עבדו בהם, הפכו ללא יותר מאשר כתובות גרפיטי על השלג. ואי-השוויון החברתי אשר הם קיוו לצמצם, נמשך.
החל משנות ה-70 המוקדמות, שורה של מפקחים ונבחרי מועצת מנהלים בית-ספריים פשטו על בתי הספר הציבוריים בוושינגטון נחושים לשנות מהיסוד את המחוז החשוך הזה. אף לאחר שאומצו רפורמות המכוונות לניהול, תכנית הלימודים, הוראה, וארגון בתי הספר, אף לאחר שדגלו בבחירת הורים, בתי ספר בזיכיון, ותחרות שוק כתרופה לכל עבור תחלואות המחוזות העירוניים, לאחר עשורים של גייזרים בלתי פוסקים של רפורמות, החינוך בוושינגטון—כעת בשליטת ראש העיר—ומרבית המחוזות העירוניים האחרים נותרו אזורי מוכי אסון מבחינה חינוכית וגורם הרסני לחברה דמוקרטית.
לאחר עזיבתו את וושינגטון, עבודתו של המחבר כמפקח, מרצה, וחוקר הבוחן את ההיסטוריה של הרפורמה הבית-ספרית וההוראה הובילה אותו לראות שהיחס בין בתי ספר ציבוריים לבין רפורמה וחברה היה הרבה יותר סבוך ממה שהוא חשב. הוא הגיע להבנה שלארצות הברית יש מערכת חינוך בעלת שלוש רמות המבוססות על ביצועים ומעמד סוציו-אקונומי.
בתי ספר ברמה העליונה—כ-10 אחוזים מכלל בתי הספר בארצות הברית—כגון בתי ספר תיכוניים עירוניים סלקטיביים בניו יורק, בוסטון, סן פרנסיסקו, ובתי ספר בפרברים לבנים ואמידים ברובם, כגון New Trier High Schools באילינוי, San Ramon Valley בקליפורניה, Montgomery County במרילנד, עומדים או נמצאים מעל הסטנדרטים של תכנית הלימודים הלאומית או המדינית. הם מובילים ברשימות של מחוזות עם ניקוד גבוה במדינות שלהם. בתי ספר אלו שולחים כמעט את כל הבוגרים שלהם למכללות של ארבע שנים ולאוניברסיטאות.
בתי ספר ברמה השנייה—כ-50 אחוזים מכלל בתי הספר—ממוקמים לעיתים קרובות בטבעת הפנימית של הפרברים (למשל T.C Williams High School in Alexandria בוירג'יניה, Menlo-Atherton High School in Menlo Park בקליפורניה) לעיתים קרובות עומדים בסטנדרטים של המדינה ושולחים את רוב מחזורי הבוגרים שלהם למכללה. אך מדי פעם הם חומקים ממילוי כללי האחריותיות הפדרליים והמדיניים, ננזפים, וממשיכים בדרכם כבתי ספר מהרמה השנייה.
לבסוף קיימת הרמה השלישי של בתי הספר הממוקמים בערים הגדולות כגון וושינגטון, פילדלפיה, דטרויט, סנט לואיס, אטלנטה, ואזורים כפריים שבהם קיימים מספרים גדולים של משפחות עניות ובני מיעוטים. מרבית בתי הספר בערים אלו הם תת-משיגים ולעיתים קרובות על סף סגירה מפני שהם ברשימות הפדרליות והמדיניות של בתי ספר הנכשלים. מדי פעם, מנהל וחברי צוות מצטיינים יעלו את בית הספר לרמה השנייה אך השארות שם איננה שגרתית.
במערכת של שלוש רמות כזו בארצות הברית, בתי ספר אינם יכולים לתקן כלכלה לאומית, בעיות חברתיות ופוליטיות או לפרק עוולות מתמשכות. בתי ספר ברמות אלו אינם יכולים לשמש כחיל החלוץ של רפורמה חברתית—לעולם. המחבר הסיק שבתי ספר ציבוריים הם (והיו) מוסדות שנועדו לשמור על יציבות חברתית (ואי-שוויון) אך עדיין, וזהו "עדיין" גדול ביותר, מורים ובתי ספר טובים עשויים לקדם שינוי אינטלקטואלי, התנהגותי, וחברתי חיובי בקרב ילדים ובני נוער רבים אפילו ברמה הנמוכה ביותר של בתי הספר.
האירוניה, כמובן, היא שקובעי מדיניות עכשוויים החל מהנשיא ברק אובמה (Barack Obama) דרך נשיאי מועצות מנהלים בית-ספריות מקומיות ומפקחים, עדיין מחקים את מילותיו של ג'ון דיואי ופועלים כאילו בתי ספר אכן יכולים לתקן את החברה. בנאום מצב האומה האמריקאית של הנשיא אובמה ב-2010, למשל, הוא אמר, "במאה ה-21, התכנית הטובה ביותר שבנמצא נגד העוני היא חינוך ברמה עולמית".
כך קרוב לחצי מאה של ניסיון בבתי ספר והמחקר התומך שהמחבר ביצע, הפכו אותו לאלרגי לרטוריקה אוטופית. גם הניסיון וגם המחקר שלו שינו את דעתו לגבי תפקידם של בתי הספר בחברה. הוא הפך לספקן לגבי כל אחד המדקלם מילים אודות בתי ספר המהווים חיל חלוץ של רפורמה חברתית—אפילו מנשיא שהוא מעריץ.