סקירת מידע: מרכזי חדשנות בחינוך

בר-זוהר, ב' ויוספסברג בן-יהושע, ל' (2022). מרכזי חדשנות בחינוך. הוצאת מרכז הידע האקדמי במכון מופ"ת

יש ארבעה סוגים של מרכזי חדשנות: ממשלתיים, בית ספריים, פרטיים-מסחריים ועירוניים. בכולם בולטים המושגים יצירתיות, יזמות, סתגלנות, קיימות, עתידנות ואקו-סיסטם. סקירת מידע זו מתארת 19 מרכזי חדשנות בחינוך הפועלים בישראל ומרכז למצוינות בחדשנות בחינוך באוניברסיטת טאלין שבאסטוניה. הסקירה מפרטת מדדי הצלחה, שיטות הערכה, השקפות עולם, חזון, מטרות, חברי צוות, בעלי תפקידים, דרך הכשרת חברי סגל, תקציב, שיטות עבודה, תשתיות טכנולוגיות, סביבות עבודה וקהלי יעד.

לסקירה המלאה

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא חדשנות בחינוך

מרכז חדשנות הוא ארגון בעל תפקידים רבים אשר מורכב ומנוהל על ידי צוות מקצועי ומהווה חממה לפיתוח רעיונות חדשים. על פי רוב מרכזי חדשנות דוגלים בשיתופי פעולה עירוניים, מחוזיים, לאומיים ובין-לאומיים עם יזמים, קבוצות, איגודים וחברות. בדרך כלל מרכזי החדשנות מטפחים יזמות פנים-ארגונית וחוץ-ארגונית המאפשרות יצירתיות, שיתופיות, תעוזה, ניסוי וטעייה, כמו גם מענה על צרכים מגוונים של קהלי יעד שונים.

חדשנות היא תהליך רב-שלבי המנוהל ומקודם על ידי ישות אדמיניסטרטיבית, חברתית, חינוכית, פוליטית, ממשלתית, טכנולוגית, עסקית או תרבותית. תהליך זה צפוי לכלול שימוש ברעיון חדשני, מטרה, שיטת עבודה, אסטרטגיה  וחתירה לתוצר או לשירות משופר ועדכני (Baregheh et al., 2009). לעיתים חדשנות מוגדרת כמוצר חדש או כתהליך משופר השונים מאוד מהמוצר הקודם או מהתהליך שהיה (Vincent-Lancrin et al., 2019).

שש המטרות של החדשנות, בסדר חשיבות יורד, הן:

1. הגברת יעילות;
2. שיפור מומחיות;
3. טיפול בסוגיות חברתיות כאבטלה, בטיחות בדרכים, ביטחון, גודש תנועה והשמנת-יתר;
4. הגדלת שביעות הרצון של הלקוחות או של קהלי היעד;
5. קידום מעורבות אזרחית;
6. טיפוח שיתופי פעולה עסקיים.

חדשנות עשויה לכלול:

1. תוצרים חדשים או גרסאות משודרגות או משופרות של תוצרים קיימים;
2. שווקים חדשים;
3. שיטות ייצור וחלוקה חדשות;
4. צורות חדשות של ארגונים ושל מבני מסחר וכלכלה.

חדשנות בחינוך מונעת באמצעות פעולות ניסיוניות אשר נערכות במסגרות חינוכיות. משמעה הוא שינוי של הפרקטיקה הקיימת של תוכנית הלימודים, של דרכי ההוראה וההערכה, של חומרי הלימוד ושל מרחבי הלמידה. כיום הפרקטיקה שרווחת במוסדות הלימוד מבוססת על הוראה פרונטלית שבה המורה במרכז. כלומר, המורים הם מקור הידע, והלומדים קולטים את הידע באופן סביל. בעידן הדיגיטלי השינוי המתבקש הוא העברת מוקד הפדגוגיה לגישת הלומד במרכז, המאפשרת מעורבות פעילה של הלומדים בתהליכי הלמידה, הגברת המוטיבציה ללמידה, פיתוח יכולות של למידה עצמאית ומיומנויות של המאה ה-21: אוריינות דיגיטלית, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות, מחקר, שיתופיות, מומחיות ויצירתיות.

ארבע הסיבות העיקריות שמניעות מורים ליישם תהליכים חדשניים:

1. שאיפה לייעל את תהליכי הלמידה של התלמידים;
2. אימוץ רעיונות שלמדו בקורסי פיתוח מקצועי או עלו משיחות עם עמיתים או עם ילדיהם;
3. חיפוש אחר גיוון ויצירתיות בעבודה;
4. חוסר שביעות רצון מעזרי הלימוד הקיימים.

המלצות למרכזי חדשנות:

1. לפעול לטובת הציבור – תוצרי חדשנות צריכים להיות ממוענים לטובת הכלל. לשם כך יש לשתף את הממצאים ואת המסקנות של המיזם באופן שקוף וכן;
2. לצאת ממגדל השן – לא כדאי לערוך ניסויים באופן מבודד ורחוק. נהפוך הוא, כדאי לשתף את בעלי העניין ולערב גורמים מתחום החינוך: תלמידים, מורים, מנהלים, מפקחים וחוקרים;
3. לנסח מטרה ומתודולוגיה – מן הראוי לבחון את התוצרים ולוודא כי נעשה שימוש במתודולוגיה המתאימה ביותר לבחינת המוצר מבחינת ייעוד והקשר. לדוגמה, אין צורך בקבוצת ביקורת ענקית עבור שלבים מוקדמים של פיתוח המוצר.
4. לנתח את קהלי היעד – יש להגדיר מראש את קהלי היעד ולהכיר אותם. כדאי להנגיש עבורם את המוצר, ללוותם לאורך הדרך, להקשיב לצרכים שלהם ולהמלצותיהם ולזכור כי לכל מוצר יש מגבלות.
5. לגלות הבנה – בשיתופי פעולה עם גורמים מחוץ למרכזי החדשנות יש לוודא כי למשתתפים יש זמן, יכולת והניעה לתרום לתהליך. לדוגמה, אם מעורבים מורים בתהליך, חשוב לזכור שהם נתונים בעומס עבודה ובמגבלות תקציב.