סקירת ביקורת על הספר "הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית
בן צבי, א' (2013). סקירת ביקורת על הספר "הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית", מאת ראובן גרבר. דפים, 55, 205-201.
מחבר סקירת הביקורת : אורי בן צבי
על רקע קונפליקט עמוק ויסודי בין מחנה ליברלי הדוגל בערכים של דמוקרטיה וזכויות אדם לבין מחנה בעל זיקה חזקה לערכים לאומיים, מזכיר לנו ספרו של ראובן גרבר, הומניזם ישראלי, כי קיימת אפשרות שלשית – אפשרות של ציונות רוחנית. אפשרות זו מבוססת על ערכים של מסורת יהודית ותרבות דמוקרטית, ולכאורה היא משלבת בין מורשת רליגיוזית של העבר לבין מציאות מודרנית המאפיינת את ההווה.
מדוע, שואל המחבר, מגמה ישראלית-הומניסטית זו אינה מונחת על סדר היום הלאומי שלנו, ומדוע אינה ידועה בציבור? מדוע לא נקלטה תפיסת הציונות הרוחנית בדנ"א הישראלי? ומדוע נכשלה מערכת החינוך באימוצה של השקפה זו ובהטמעתה בקרב בוגריה?שאלות מעניינות, מאתגרות ומעוררות סקרנות אלו עומדות במרכז הדיון אשר הספר מציג.
החזון של מנהיגי הציונות הסוציאליסטית, לרבות יוסף חיים ברנר, מרטין בובר וא"ד גורדון, היה מבוסס על ערכים של מסורת יהודית ותרבות דמוקרטית, והם גרסו כי אין סתירה בין ערכי היהדות לבין ערכי המודרנה. להפך, שני סוגי הערכים עולים בקנה אחד ויוצרים פרדיגמה רוחנית ישראלית: בסיסה הוא תשתית הגותית של ציונות רוחנית, ועליה "נבנים" ערכי-על יהודיים דמוקרטיים.
אלא שמנהיגים אלה לא הצליחו להשפיע על הזרם המרכזי בציונות. העיסוק בצורכי המדינה שבדרך דחק לשוליים את העיסוק האינטלקטואלי הזה, והפלורליזם שבשמו דיברו מנהיגים אלה היה בעוכריהם לנוכח האידיאולוגיות הקשיחות של תנועת העבודה והרביזיוניסטים אשר חתרו להגמוניה.
הישראליות בת-ימינו קרועה בין שני קטבים – ליברלים אשר חווים את שבר המודרניות ועוברים לחילוניות פוסטמודרנית מזה, וציבור דתי הנוטה לפונדמנטליזם מזה. כאמור, על רקע זה מציע גרבר "דרך אמצע מרכזית", אשר מסוגלת ליישב את הסתירה בין יהדות לבין דמוקרטיה. גרבר רואה בכך השקפה ישראלית נאו-ציונית, כזו שהיא המשכה של הציונות הרוחנית. הוא מציע חזון ערכי של נרטיב לאומי מאחד, ואותו הוא מכנה "מדרג האנושיות". חזון יהודי-רוחני זה בנוי על יסודות של חירות, צדק, אחווה, שוויון, אהבה ושלום.
תיאור זה נבחן לאורך הספר באמצעות עיון בהגותם של מבשרי הציונות הרוחנית. זהו תיאור אוטופי מעצם טיבו, משום שהוא עוסק כמעט בפטור אשר העניק לעצמו הציבור החילוני בנושאי יהדות ובמונופול של מושג טעון זה אשר נטלו לעצמם הדתיים והחרדיים. התיאור הזה גם לוקה בהכללה שגויה, שהרי ישנו ליברליזם ישראלי ציוני אשר אינו מקבל את הנחות הפוסטמודרניזם. כמו כן ישנו ציבור חילוני בעל נטיות לאומיות, ציבור אשר יוצר ברית בינו לבין הפונדמנטליזם הדתי.
גרבר קובע כי למערכת החינוך היה תפקיד מכריע בעיצוב החזון הלאומי. החינוך זוהה עם עיצוב דמותו של "היהודי החדש", עיצוב שמשמעו טיפוח רגש לאומי, הנחלת השפה העברית ולימוד המקרא כיצירה רוחנית. החלוצים ראו את עצמם כממשיכי הנביאים היו למעין כוהנים חדשים, כאלה המייצרים תכנים חדשים לחגים ומחדשים את רפרטואר שירי החג. מושגים מרכזיים בדת, כמו למשל מצווה, משיחיות וקדושה, חולנו והועתקו לשיח הציוני. ההלכה זוהתה עם הגלות ולכן נדחתה.
גרבר גורס כי אי-הנחלתה של התשתית הערכית-רוחנית-ציונית, תשתית אשר צריכה להיות חלק מהקוריקולום החינוכי, מסבירה את בורותם של התלמידים בנושא זהותם היהודית. בורות זו, הוא טוען, היא גורם עיקרי בהתפרקות החברה הישראלית לרכיבים אידיאולוגיים, דתיים ועדתיים.לעומת זאת, הבנת החזון אשר לאורו צמחה המדינה, כמו גם חזרה להגותם של מבשרי הציונות הרוחנית, יביאו לשילוב בין הזרמים ולשיפור אורח החיים.
ניכר שגרבר מושפע מאוד מהיכרותו העמוקה עם תורת הרב אברהם יצחק הכה קוק. הן במבוא הן בדברי בסיכום הוא מביא ציטוטים רבים ממשנתו של הרב קוק בנושאים דוגמת אלוהים המתגלה בטבע ובאינטליגנציה האנושית, בנייתה של תורת ארץ ישראל מלמעלה (משמע מערכים עליונים מטפיזיים) וכן הלאה. גרבר משתמש במונחים דוגמת ניצוץ אלוהי והשפעה אלוהית, ובכך הוא מבטא את הסתירה הגלומה בדילמה המוצגת בספרו.
היהדות הרוחנית נאחזת (בחלקה) באלמנטים מטפיזיים, ואלה אינם מתיישבים עם תפיסת העולם הרציונלית והביקורתית של החילוניות. החילוניות היהודית-ציונית הסירה במידה רבה את נוכחותו של האל מסדר יומה, והאחרונה הייתה לפנומן של תרבות או לסרח עודף רליגיוזי שאין צורך בו. גרבר מלין על הדרתה של היהדות הרוחנית מהשיח הישראלי, אך אינו מדגיש את העובדה שהדרה זו עומדת ביסוד הדרתה של היהדות הרוחנית מהאג'נדה החינוכית הישראלית בימינו.
בראשית הספר גרבר שואל מדוע ההשקפה ההומניסטית של הציונות הרוחנית אינה ידועה בציבור. גרבר מוסיף בעצמו כי הכשל מצוי בחינוך, קרי בדלותן של תכניות הלימודים במגזר החילוני. בהתאם לכך ציפה מחבר סקירת הביקורת למצוא בספר זה לא רק תיאור של עיקרי משנתם של הוגי הציונות הרוחנית, אלא בעיקר הצעה ליישומה של אותה ההגות במערכת החינוך. ברם לקביעה מעוררת העניין שבפתיחת הספר אין המשך ראוי בפרק המסיים, והתקווה לקבל תפריט מעשי ליישום מהמחבר – איש חינוך בעצמו – נכזבת.
הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת