ספרי לימוד- החמצות ותיקונן

עודד שרמר. "ספרי לימוד החמצות ותיקונן" , הלכה למעשה בתכנון לימודים ( כתב העת של אגף תוכניות לימודים), תשס"ט 2009 , ע"ע  127- 177 .

 

המאמר שנכתב על ידי פרופסור עודד שרמר פותח דיון באחד המרכיבים החיוניים ביותר בהוראה, מטרותיו ואפיוניו של הספר לתלמיד. המאמר מצביע על סגולות פדגוגיות האמורות לאפיין את הספר לתלמיד בסוף חטיבת הביניים ובעיקר בבית הספר התיכון. המאמר מצביע על הפוטנציאל הטמון בספר לתלמיד ובהליכים הפדגוגיים שבכוחו להניע, ולא רק לשימושיו כמקור ידע. בתחילת המאמר ישנה התייחסות למעמדו של הספר לתלמיד כיום ולטיב תכניו. בהמשכו מוצגת בהרחבה גישה חלופית שמקורה בכתיבתו של שוואב. בסיכום המאמר מתוארת תרומתה האפשרית של הגישה שתוארה במאמר בהרחבה לבניין אישיותו של התלמיד –כאדם וכאזרח.

 

על פי הגישה המשתקפת במאמר, ספר הלימוד אמור לייצג בפני התלמיד את הכתיבה המחקרית, ועל כן יש לנסח את תכניו עניינית – ולא דווקא לשונית- כטקסט מדעי, גם אם באופן המתואם לרמת התלמידים. כלומר, ספר הלימוד יובא כחיבור המציג בעיה, מתאר את מחקרה ואת השיקולים התיאורטיים המבססים אותו, מציג את הממצאים שאליהם הגיע ודן במשמעויותיהם ובחשיבותם.

תוך הסתמכות על שוואב, מסיק מחבר המאמר כי שלא ההתמצאות במידע המובא בטקסטים ראויה לעמוד במוקד ההוראה, כי אם ההתמצאות בשיקולים המונחים ברקעם ובבסיסם. אין להסתפק בהצגה כללית בלבד של דרכי המחקר שבידי החוקרים, בלי להפנות את שימת הלב לדרך הספציפית שבה משתמש החוקר במתודה שבידיו, וכיצד הפעיל אותה ויישמה הלכה למעשה. הבנתו של התלמיד היחיד גדולה ומעמיקה מכוח השתתפותו עם חבריו בהתמודדות בסוגיה הנלמדת במאמץ – שבו מגויסים ומופעלים כוחות האישיות כולם ולא רק מנגנוני ההכרה- לרדת לסוף משמעותו של הנלמד (Schwab , 1978 ). מסע לימודי מעין מעביר את התלמיד ממעמדו כבעל ידע (וכמי שנבחן ונבדק בו) למעמד של שותף – שותף למורה ולתלמידים האחרים בכיתה, וכן שותף למחבר הספר. בהתאם לכך, הבירור בכיתה חדל אפוא להיות בדיקה של הבנת התוכן, שנלמד קודם השיעור, והוא הופך להיות דיון בטענות ובסבירותן בעיני התלמידים.

 

דברים אלו עולים בקנה אחד עם התובנה שכל ידע טעון בחינה וביקורת. כלומר, שמו הראוי לעשותו מושא לבירור ולשאילת שאלות נוקבות. עמדה זו מנוגדת לגישה המסורתית הנוהגת בידע כמושא לקבלה ולציות, כפי שהדבר בא לביטוי במשטר הבחינות הרווח, או בגישתה לשאלות כאל אמצעי דידקטי המיועד לעורר סקרנות בתלמיד, לעודד את שאלנותו או לפתח את חשיבתו. שאילת השאלות המוצגת בספר צריכה לחתור לעורר את התלמיד לחפש אחר דרכים חלופיות לחשיבה אודות הנושא הנדון.

 

משימת המורה היא לפתח את יכולתו של התלמיד לחשוף את המשתמע מן הספר. כלומר, לזהות את ההשלכות הנובעות מן הכתוב בו בנוגע לעניינים אחרים, עיוניים ומעשיים, ולא רק להביא את התלמיד לסכם רעיונות ולתרגמם ללשונו. למידה שכזאת מוקדשת ללימוד "הנרטיב של החקר", לעומת הלמידה החותרת לידע סיכומי – ל"נרטיב של המסקנות" (Schwab, 1966). דברים אלו יפים גם לידע במדעי החברה והרוח, ולא רק לידע המדעים שעליו הייתה נתונה מחשבתו של שוואב.

מכאן עולה כי גישה זו אל השימוש בספר הלימוד מדגישה את העמדה, שברום המטרות הפדגוגיות עומד חינוכו של אדם המגלה מעורבות מושכלת וביקורתית בידע. בפעילות בנייה שכזאת, ובחתירה להגיע לתובנות מרחיבות דעת, הידע משמש כלי מפתח. עליו להפעיל, להתסיס, לעורר תגובה, להשפיע, להזין ולהניב תוצאות עיוניות ומעשיות. פעילות שכזאת מפתחת בתלמיד עניין וכן יכולת לחשוף את היסודות הפרוגרמטיים של הדיבור או של הטקסט הפונים אליו. לשני אלו חשיבות מכרעת בחיי היום יום שלו כאזרח.

 

 היבט אחר של הגישה המומלצת על ידי פרופסור עודד שרמר במאמרו הנוכחי היא תרומתה לחינוכם של התלמידים לפלורליזם. משתתפיו של שיח פלורליסטי מחויבים לשתי הנחות יסוד הכרתיות בנוגע לעמדותיהם הם ובנוגע לעמדותיהם של האחרים. הראשונה, שאין שלמות ואין ודאות בדעותיו של איש מהם בנוגע לנושא הנדון. והשנייה שמחשבתם על אודותיו היא פרספקטיבית ומונחית הנחות תיאורטית.