סגירת פערים בחינוך האמריקאי
מאת: פול טאף
מקור: הד החינוך, כרך פ"א, גיליון מס' 6, הוצאת הסתדרות המורים, עמ' 82-90
על המחבר: פול טאף הוא עורך במגזין של The New York Times וכותב ספר על אגון קהילתי לילדי הארלם.
המאמר תורגם לעברית ע"י יניב פרקש
תקציר חלקו הראשון של המאמר – ראו בקובץ המצורף מימין.
בתי ספר לצמצום פערים
למרות הסיכויים הקלושים, בעשור האחרון – ובשנים האחרונות בפרט – נוסדו עשרות ואפילו מאות בתי ספר ברחבי ארצות הברית שמוקדשים להשגת תוצאות גבוהות ועקיבות באוכלוסיות שלרוב משיגות תוצאות נמוכות באופן עקיב. בתי הספר שנטלו על עצמם את המשימה הזו באופן הנחוש ביותר היו בדרך כלל בתי ספר ברישיון (charter schools) – מוסדות במימון ציבורי ובניהול פרטי, שעורכים את אחד הניסויים החינוכיים השנויים במחלוקת.
בשנים הראשונות לתנועת בתי הספר ברישיון, כל בית ספר היה אי בודד, שניסה להפעיל תורת למידה משלו. עם הזמן ההצלחות נחקרו והטעויות נלמדו, ובהדרגה החל צומח בבתי הספר ברישיון דפוס חינוכי ואף קונצנזוס. בתי ספר שמשיגים את התוצאות המרשימות ביותר עם תלמידים עניים או עם בני מיעוטים נוטים למלא אחר שלושה כללים:
א. הם דורשים הרבה יותר שעות לימוד ביחס לכל בית ספר ציבורי טיפוסי. הם מציעים הוראה נוספת אחרי שעות הלימודים, שיעורים בשבת בבקר וחופשת קיץ מקוצרת.
ב. בתי ספר אלה מתייחסים להוראה בכיתה ולתכנון השיעורים כאל מדע. יעדים מפורשים נקבעים לכל שנה , חודש ויום. ראשי בית הספר מאמינים בבחינות תכופות וציוני הבחינות משמשים אותם להתאמת תכניות הלימודים בזמן אמת. מורים עוברים הכשרות והכשרות חוזרות, ותכופות נצפים מוערכים בידי מנהליהם ומפקחיהם.
ג. בתי הספר עושים מאמץ מודע לכוון את התנהגותם ואפילו את ערכיהם של התלמידים, באמצעות "חינוך אופי".
כפי שטאף מסכם זאת: "בסופו של דבר, המוסדות האלה הם שילוב מפתיע של אידיאליזם רגשני ומשמעת חמורה".
KIPP - Knowledge Is Power Program
עדין מוקדם לומר אילו מבתי הספר המתרכזים בקידומם של ילדי עניים יתגלו בסוף כמוצלחים ביותר. בינתיים, בתי הספר המשפיעים ביותר משתייכים ל"תכנית ידע הוא כח" – KIPP - Knowledge Is Power Program (להלן קי"פ), אשר ייסדו דייויד לווין (Levin) ומייקל פיינברג (Feinberg).
תלמידים מקי"פ נוהגים לפי כללי התנהגות כיתתית שהמציאו לווין ופיינברג ומכונים slant – ראשי תיבות של "ישיבה זקופה", "הקשבה", "הצגת שאלות", "הנהון" ו"מיקוד העיניים בדובר".
לווין טוען שאמריקנים מרקע מסוים לומדים את השיטות האלה לקליטת מידע בשלב מוקדם בחייהם ומיישמים אותן באופן אינסטינקטיבי. לעומת תלמידי קי"פ, שצריכים, לדבריו, ללמוד את השיטות במפורש.
תלמידים שנכנסים לחטיבת הביניים בפיגור משמעותי יחסית לבני שכבתם אינם זקוקים לחינוך הטוב שמקבלים רוב האמריקנים בני המעמד הבינוני; הם זקוקים לחינוך טוב יותר, כדי שיוכלו להדביק את הפער.
לווין אומר שהחשדנויות שמבקר בקי"פ יבחין בהן לפני הכל – שיטת slant, הקירות המכוסים בסיסמאות ומימרות וטורים מסודרים של תלמידים צועדים במסדרונות – אינם הדברים היחידים התורמים להצלחת בתי הספר. חשובים לא פחות, לדבריו, הם מאפיינים שאינם בולטים לעין: יעדים ברורים ועקיבים לכל כיתה; מורים שעובדים בין 15 ל-16 שעות ביום; תכנון שיעורים קפדני; ועשור של שיטות, תכסיסים, משחקים ודקלומים שנועדו לעזור בהחדרה מהירה של כמויות מידע עצומות למוחות שלא חונכו כראוי.
האם השיטה עובדת?
נראה כי השיטות שנוקטים אנשי חינוך אלה עובדות: תלמידים בבתי הספר שלהם משיגים באופן עקיב ציונים טובים במבחנים המדינתיים.
אך ראשי מערכת קי"פ נאלצים להתמודד עם תוצאה לא מתכוננת של הישגיהם ושל הפרופיל התקשורתי הגבוה שלהם: התלמידים שמגיעים אליהם לעתים טובים מדי. כך למשל אף שכמעט כל תלמיד באקדמיית קי"פ בברונקס מגיע ממשפחה מעוטת הכנסה, ואף שכולם שחורים או היספנים, ורובם מגיעים כשרמתם נמוכה מן הרמה הנאתה לגילם, בכל זאת הם נמצאים דרגה אחת מעל ילדים אחרים בשכונתם.
המבקר העיקש ביותר של ביצועי קי"פ הוא ריצ'רד רות'סטיין (Rothstein), כתב חינוך לשעבר ב"ניו יורק טיימס", שכיום משמש מרצה ב-Teachers College . לדבריו, המודל של קי"פ אינו ניתן לחיקוי בקנה מידה רחב, והציונים הגבוהים יחסית של התלמידים המתקבלים לבית הספר פוסלים את הרלבנטיות שלו לדיון הארצי בשאלת פער ההישגים. אף על פי שתלמידי קי"פ נבחרים בהגרלה, רות'סטיין טוען בספרו Class and Schools שהם "אינם התלמידים הטיפוסיים בני המעמד הנמוך". עצם העובדה שהוריהם טורחים לרשום אותם להגרלה מבחינה אותם לדבריו מתלמידי שכונות אחרים ולכן אין ראיה לכך שהאסטרטגיה של קי"פ תצליח באות המידה עם תלמידים שהוריהם אינן חדורי מוטיבציה לבחור בבית ספר דומה. לדעתו, בעיותיהם של ילדי מיעוטים עניים גדולות מכדי שבית ספר כלשהו יוכל לפתרן, יעיל ככל שיהיה.
ההוצאה הממשלתית על חינוך אינה נוטה לפצות על עוולות אלה ולמעשה, תכופות היא רק מחמירה את המצב: במדינות המתאפיינות במספר גדול יותר של ילדים עניים, ההוצאה על חינוך לכל תלמיד נמוכה יותר. (רוב המימון מגיע למערכת החינוך מהממשל המדינתי והמקומי, אך התוספת לילדים עניים היא רגרסיבית)
למרות כל זאת טאף טוען כי גם אם הסבירות לכישלונו של חוק "אף ילד לא נשאר מאחור" (NCLB) נראית היום גדולה מן הסבירות להצלחתו, עדיין לא מאוחר להפוך את המצב:
"נעלה מכל ספק כמעט שאם ניקח היום ילד ממוצע למשפחה מעוטת הכנסה ונכניס אותו לבית ספר ממוצע בחינוך הציבורי האמריקני, הוא יסיים את לימודיו בלי לרכוש השכלה ראויה. מנגד, מספר קטן אך גדל של בתי ספר מצליחים ממחיש שמערכת החינוך הציבורית משיגה תוצאות כאלה משום שכך בנינו אותה. אפשר גם להחליט ליצור מערכת שונה, כזו שתחנך את רוב (אם לא את כל) תלמידי המיעוטים העניים לרמות הישגים גבוהות. עדיין לא ברור בדיוק כיצד תיראה מערכת כזאת – יתכן שהיא תכלול לא רק מבנים ונהלים דמויי קי"פ אלא גם חינוך איכותי לגיל הרך, או תמריצים שיביאו את המורים הטובים ביותר לבתי הספר הגרועים ביותר; אבל ברור שמערכת כזאת היא בהישג יד."
עדיין אין תגובות לפריט זה
yyya