נהגתי לחשוב… ועכשיו אני חושב (חלק 2)

Cuban, L. (2013, July 3). I used to think…And now I think (Part 2). [Web Log Post]. Retrieved from

המחבר, מגדולי המומחים בעולם לרפורמות בחינוך,  פרסם את חלק 1 של מאמרו לגבי האופן שבו רעיונותיו אודות רפורמה בית ספרית השתנו במהלך מחצית המאה שעברה. להלן חלק 2.

המחבר נהג לחשוב שרפורמות מבניות (למשל, יצירת בתי ספר ללא דרגות כיתה; מבני מנהל חדשים של מחוזות ואתרי בית ספר; טכנולוגיות חדישות; בתי ספר תיכוניים קטנים עם שעות לימוד במסגרת של בלוקים, יועצים, וקהילות לומדות של תלמידים) יובילו להוראה טובה יותר בכיתות. ועכשיו המחבר חושב שרפורמות מבניות כאלה, לכל היותר, עשויות להוות צעדים ראשונים הכרחיים לשם שיפור ההוראה אך לעיתים רחוקות הן (והיו) מספיקות כדי לשנות פרקטיקות הוראה מסורתיות.

מתוך הוראה קרוב ל-15 שנים, המחבר הסיק שמדיניות היוצרת מבנים חדשים (ראה דוגמאות לעיל) תשנה את פרקטיקות ההוראה המקובלות ותוביל את התלמידים ללימוד רב יותר, מהיר יותר, וטוב יותר.

המחבר תיקן את המסקנה הזו, אם כי בהילוך איטי, בעת שהתבונן באופן שבו לימדו עמיתיו המורים והחל לבחון את הפרקטיקות הכיתתיות שלו עצמו. הוא שקל מחדש את הכוח המשוער של המבנים לשינוי פרקטיקות הוראה לאחר שעזב את הכיתה והחל שנים של מחקר על האופן שבו מורים לימדו בעקבות מטר של רפורמות פרוגרסיביות שניתך על כיתות האומה האמריקאית בתחילת המאה ה-20 וממטרים דומים של רפורמות מבוססות סטנדרטים ומונעות אחריותיות בתחילת המאה ה-21.[i]

למרות זאת, תפקידם של קובעי המדיניות  בארה"ב הוא לסחור במבנים. האמונה ששינויים מבניים אלו ישנו את הפרקטיקות הכיתתיות המסורתיות נמצאת בדנ"א של קובעי המדיניות. יתרה מזאת, שינויים בגודל הכיתה, סטנדרטים של תכניות לימודים לאומיות, בתי ספר קטנים, פריסת מחשבים ניידים 1:1; ושינויים מבניים אחרים הם גלויים גם לעיני התומכים וגם למשתתפים. נראות כזו מרמזת על פעולה נמרצת לפתרון בעיות ובעלת גמול פוטנציאלי בבחירות ולכהונה ארוכה יותר בתפקיד.

כפי שהמחבר כתב, דור זה של קובעי מדיניות  בארה"ב מעורר אמונה זו במבנים גלויים. הם מקדמים שינוי במנהל של מחוזות עירוניים החל ממועצות מנהלים נבחרות של בתי ספר ועד לראשי ערים המנהלים את בתי הספר. קובעי מדיניות פדרליים ומדיניים לוחמים למען מבנים חדשים להערכה ותשלום למורים עבור הצלחתם בהעלאת ציוני המבחנים של התלמידים. וכמובן, הם מכים בתופים בחוזקה עבור מבנים חדשים המרחיבים את הצע בתי הספר שממנו יכולים ההורים לבחור כגון בתי ספר בזיכיון, בתי ספר מגנטיים, וחלופות אחרות במימון ציבורי. קובעי מדיניות יזמים מניחים שמבנים חדשים אלו יובילו לכך שמורים ישנו את התנהגותם בכיתה ומכאן ללמידת תלמידים משופרת.

אף-על-פי-כן מחקרו של המחבר וזה של אחרים שוללים את הקשרים הגנטיים שבין מבנים לבין פרקטיקות הוראה. בדומה לאחרים, המחבר הסיק שלעבודה ישירה על נורמות אינדיבידואליות וקולקטיביות, ידע, ומיומנויות ברמת בית הספר והכיתה—לא שינויים מבניים יוקרתיים—יש סיכוי הרבה יותר טוב לשיפור פרקטיקות ההוראה. אולם להביא לכך שקובעי המדיניות ישנו את הדגש שלהם מיצירת מבנים חדשים אל טיפול בשגרות בית הספר והכיתה יהיה קשה ביותר, משום שלראיות ממחקרים הסותרים את חכמת קובעי המדיניות המקובלת קיימת היסטוריה ארוכה של התעלמות.

3. נהגתי לחשוב שהמורה הוא קריטי להצלחת התלמיד ובית הספר. ועכשיו, אני ממשיך לחשוב באותה הדרך. המחבר, פרופסור לארי קובן ,  לא שינה את דעתו לגבי מרכזיותו של המורה עבור למידת התלמיד וביצועי בית הספר. השנים שבילה בכיתות כמורה, השנים שביקר בכיתות כמפקח, והשנים שחקר הוראה כיתתית חיזקו את אמונתו בכוחם של המורים להשפיע על רוחם וליבם של תלמידיהם. המזג האופטימי שמחזיק המחבר לגבי חינוך ילדים ובני נוער נשען על אמונה זו במורים אשר הותירו וממשיכים להותיר חותם בחייהם של תלמידים אינדיבידואליים.

העובדה שכמות רבה של מחקרים והצהרות של קובעי מדיניות במהלך השנים האחרונות אישרו את השפעתם של מורים על ביצועיהם האקדמיים של תלמידים ועל חייהם הממשיים תומכת באמונה שהייתה למחבר ולמחנכים רבים אחרים במורים. עובדות ואמונה מתמזגות יפה.

אולם הרטוריקה הנוכחית בארה"ב נגד איגודי המורים, הפופולרית כל כך בקרב מעמד היזמים, וההתנשאות המתמשכת של קובעי מדיניות כה רבים לגבי מורים קרייריסטים שנותרו בכיתות, שוחקות גם את האמונה וגם את העובדות; הן מכרסמות בכל הרווחים בכבוד שהמורים צברו בעשור האחרון.

שלושת הרפלקציות הללו של נהגתי-לחשוב ועכשיו-אני חושב, אשר לוקטו מתוך קרוב למחצית מאה של ניסיון וידע מבוסס מחקרית, חודרים ללב החינוך הציבורי באמריקה, בייחוד בערים. העובדה שבתי ספר רבים (אך בשום אופן לא הרוב), בעלי מורים מוכשרים ונבונים, יכולים לקדם אוריינות אזרחית, מדעית, מתמטית וצורות אחרות של אוריינות, הכנה לאוניברסיטה, קבלת החלטות עצמאית, ודיון מתחשב בקרב ילדים ובני נוער, היא מרכזית לגבי מה שבתי ספר יכולים לעשות בחברה דמוקרטית, אפילו במערכת חינוך בעלת שלוש רמות הנוטה לצד אחד והמנציחה עוולות חברתיות נושנות.

[i] ראה How Teachers Taught, second edition (New York: Teachers College Press, 1993) וגם Hugging the Middle: How Teachers Teach in an Era of Testing and Accountability (New York: Teachers College Press, 2009). חוקרים אחרים הגיעו למסקנה דומה לגבי כך שלמבנים מונעי רפורמה יש השפעה קטנה על פרקטיקות כיתתיות. ראה, למשל, Richard Elmore, “Structural reform and educational practice,” Educational Researcher, 24(9), 1995: pp. 23-26.

המאמר המלא באנגלית של פרופסור לארי קובן

החלק הראשון של מאמרו של פרופסור לארי קובן

מאמרים נוספים של פרופסור לארי קובן בפורטל מס"ע