ממה שאמריקאים ממשיכים להתעלם בנוגע להצלחת בית הספר בפינלנד

Partanen, A. (December 29, 2011). What Americans keep ignoring about Finland's school success.The Atlantic. Retrieved March 21, 2013, from the World Wide Web:

כולם מסכימים שארצות הברית צריכה לשפר את מערכת החינוך שלה באופן דרמטי, אך כיצד? אחד הטרנדים החמים ברפורמה חינוכית לאחרונה זה להביט בהצלחה המדהימה של מעצמת החינוך המכהנת של המערב, פינלנד. הבעיה היא, כאשר מדובר בשיעורים שבתי ספר פיניים מציעים, שרוב הדיון נראה כמחטיא את המטרה.

המדינה הנורדית הקטנה הייתה ידועה – אם הייתה ידועה לגבי משהו בכלל – כביתה של נוקיה, ענקית הטלפון הנייד. אך לאחרונה פינלנד משכה את תשומת הלב בסקרים הגלובליים על איכות החיים – ה-Newsweek דירוג אותה במקום הראשון בשנה שעברה – ומערכת החינוך הלאומית של פינלנד זכתה לשבח מיוחד, משום שבשנים האחרונות התלמידים הפיניים הופיעו בכמה מתוצאות המבחנים הגבוהות ביותר בעולם.

בתי הספר בפינלנד חייבים את תהילתם המחודשת בעיקר למחקר אחד: סקר פיז"ה (PISA), הנערך אחת לשלוש שנים על ידי הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD). הסקר משווה בני גילאי 15 במדינות שונות בקריאה, מתמטיקה ומדעים. פינלנד דורגה בפסגה או קרוב אליה בכל שלושת היכולות בכל סקר מאז שנת 2000, לצדן של מדינות הישגיות כגון דרום קוריאה וסינגפור. בסקר האחרון מ-2009 פינלנד ירדה מעט, כאשר תלמידים משנחאי, סין, זכו בתוצאות הטובות ביותר, אך הפיניים עדיין קרובים לפסגה. במשך אותה התקופה, ביצועי הפיז"ה של ארצות הברית היו בינוניים, במקרה הטוב.

בהשוואה לסטריאוטיפ של המודל המזרח אסייתי – שעות ארוכות של הלעטה מקיפה ושינון לשמו – הצלחתה של פינלנד מסקרנת במיוחד משום שבתי ספר פיניים מקצים פחות שיעורי בית ומעסיקים ילדים יותר במשחק יצירתי. כל זה הוביל לזרם מתמשך של משלחות זרות העולות לרגל לפינלנד לבקר בבתי ספר ולדבר עם מומחי החינוך של האומה, ולכיסוי במדיה העולמית המתפעלת מהנס הפיני.

כך שהיה עניין משמעותי בביקור לאחרונה בארצות הברית של אחת הסמכויות הפיניות המובילות בנושא של רפורמה חינוכית, ד"ר פסי סלברג (Pasi Sahlberg), מנהל מרכז הניידות הבינלאומית של משרד החינוך הפיני ומחברהספר החדש Finnish Lessons: What Can the World Learn from Educational Change in Finland?. מוקדם יותר החודש, סלברג עצר בבית ספר דוויט (Dwight School) בניו יורק כדי לדבר עם מחנכים ותלמידים, וביקורו זכה לתשומת לב מהתקשורת הארצית ויצר דיון רב.
ועדיין לא היה ברור שהמסר של סלברג אכן עבר. סלברג מסר זאת למחבר הכתבה מאוחר יותר, קיימים דברים מסוימים שאף אחד באמריקה לא באמת רוצה לדבר עליהם.
***
במהלך אחר הצהריים שסלברג בילה בבית ספר דוויט, צלם מה-New York Times בקש לתפוס מקום עם צוות תכנית הטלוויזיה של דן רטר (Dan Rather) כשסלברג השתתף בשיח שולחן עגול עם תלמדים. הכתבה שבאה אחריו ב-Times אודות המאורע התמקדה בפינלנד כ"מודל מרתק של רפורמה בית-ספרית".

אולם אחד מהדברים החשובים ביותר שסלברג אמר עבר מבלי שהבחינו בו. "או", הוא ציין בנקודה מסוימת, "ואין בתי ספר פרטיים בפינלנד".

רעיון זה עשוי להיות קשה לעיכול עבור אמריקאי, אך זה נכון. מספר קטן בלבד של בתי ספר עצמאיים קיימים בפינלנד, ואף הם רובם כולם במימון ציבורי. גם אין אוניברסיטאות פרטיות. זה אומר שלמעשה כל אדם בפינלנד פוקד בית ספר ציבורי, באם עבור טרום גן או דוקטורט.

האירוניה בכך שד"ר סלברג נתן הערה זו במהלך הרצאה בבית ספר דוויט נראתה ברורה. כמו רבים מבתי הספר הטובים ביותר באמריקה, דוויט הוא מוסד פרטי העולה לתלמיד תיכון ומעלה 35,000$ לשנה כדי ללמוד – שלא לומר שדוויט, במיוחד, מנוהל למטרות רווח, טרנד המתחזק בארצות הברית. אולם אף אחד באולם לא הגיב להצהרה של סלברג. מחבר הכתבה מוצא זאת כדבר מפתיע. סלברג עצמו לא.

סלברג יודע מה שאמריקאים אוהבים לדבר עליו כאשר מדובר בחינוך, משום שהוא הפך להיות המדריך שלהם בפינלנד. בן של שני מורים, הוא צמח בבית ספר פיני. הוא לימד מתמטיקה ופיזיקה בחטיבת ביניים בהלסינקי, פלס את דרכו במגוון תפקידים במשרד החינוך הפיני, ובילה שנים כמומחה חינוכי ב-OECD, בבנק העולמי ובארגונים בינלאומיים אחרים. בנוסף לתפקידים אחרים, סלברג מארח כמאה ביקורים בשנה של מחנכים זרים, כולל אמריקאים רבים, אשר רוצים לדעת את הסוד של הצלחת פינלנד. ספרו החדש של סלברג הוא בחלקו ניסיון לספק תשובות לשאלות שהוא תמיד נשאל.

מנקודת מבטו, אמריקאים עסוקים באופן עקבי עם שאלות מסוימות: כיצד אתה יכול לעקוב אחר ביצועי התלמידים אם אינך בוחן אותם ברציפות? כיצד אתה יכול לשפר את ההוראה אם אין לך כל אחריותיות עבור מורים גרועים או תשלום ראוי למורים טובים? כיצד אתה מטפח תחרותיות ומשתלב עם המגזר הפרטי? כיצד אתה מספק בחירת בית ספר?

התשובות שמספקת פינלנד נראות כמנוגדות לכל דבר שמקדמי רפורמות באמריקה מנסים לעשות.

ראשית, אין בפינלנד מבחנים סטנדרטיים. יוצא הדופן היחיד הוא מה שנקרא בחינת הבגרות הלאומית, שכולם מבצעים בסוף בית הספר התיכון.

במקום זאת, מורי מערכת בתי הספר הציבוריים מוכשרים להעריך ילדים בכיתות באמצעות מבחנים שהם יוצרים בעצמם. כל הילדים מקבלים תעודה בסיום של כל סמסטר, אך תעודות אלו מבוססות על דירוג פרטני של כל מורה. מעת לעת, משרד החינוך עוקב אחר ההתקדמות הלאומית באמצעות בדיקת מספר קבוצות דגימה בקרב בתי ספר שונים.

לגבי אחריותיות של מורים ומנהלים, סלברג מושך בכתפיו. "אין מילה עבור אחריותיות בפינית", הוא סיפר מאוחר יותר לקהל במכללת המורים באוניברסיטת קולומביה. "אחריותיות היא משהו שנותר כאשר מחסירים אחריות".

עבור סלברג מה שחשוב הוא שבפינלנד כל המורים זוכים ליוקרה, שכר הגון ואחריות רבה. נדרש תואר שני כדי להיכנס למקצוע, ותכניות להכשרת מורים הם בין בתי הספר המקצועיים הסלקטיביים ביותר במדינה. אם המורה הוא גרוע, זו אחריות של המנהל לשים לב ולטפל בזה.

ובעוד שאמריקאים אוהבים לדבר על תחרות, סלברג מצביע על כך שאין דבר הגורם לפינים להרגיש יותר אי נוחות. בספרו סלברג מצטט שורה מסופר פיני בשם סמולי פרונן (Samuli Paronen): "מנצחים אמיתיים אינם מתחרים". קשה לחשוב על רעיון לא אמריקאי יותר מזה, אך כאשר מדובר בחינוך, ההצלחה של פינלנד מראה שיתכן שיש בגישה הפינית יתרונות. אין רשימות של בתי הספר או של המורים הטובים ביותר בפינלנד. המניע העיקרי של מדיניות החינוך איננו תחרותיות בין מורים ובין בתי ספר, אלא שיתוף פעולה.

לבסוף, בפינלנד, בחירת בית הספר היא באופן ניכר לא בראש סדר העדיפויות, וכך גם לגבי ההשתלבות במגזר הפרטי. מה שמחזיר אותנו לשתיקה שלאחר הערתו של סלברג בבית ספר דוויט, שבתי ספר כמו דוויט אינם קיימים בפינלנד.

"כאן באמריקה", סלברג אמר במכללת המורים, "הורים יכולים לבחור לקחת ילדיהם לבתי ספר פרטיים. זה אותו הרעיון של שוק המיושם, נאמר, על חנויות. בתי ספר הם חנויות והורים יכולים לקנות מה שהם חפצים בו. גם בפינלנד הורים יכולים לבחור. אך האפשרויות הן כולם זהות".

בזה טמון הזעזוע האמיתי. כשסלברג המשיך, מסר הליבה שלו עלה, באם מישהו בקהל האמריקאי שלו שמע זאת או לא.
לפני עשרות שנים, כאשר המערכת הבית-ספרית הפינית הייתה זקוקה נואשות לרפורמה, מטרת התכנית שפינלנד כוננה, אשר הביאה לכל כך הרבה הצלחה כיום, מעולם לא הייתה מצוינות. היא הייתה הגינות.
***
מאז שנות השמונים המניע העיקרי למדיניות החינוך הפינית היה הרעיון שלכל תלמיד צריכה להיות בדיוק אותה אפשרות ללמידה, ללא קשר לרקע המשפחתי, ההכנסה, או המיקום הגאוגרפי. החינוך נתפס בראש ובראשונה לא כדרך לייצור כוכבי על, אלא כמכשיר להשוואת אי-שוויון חברתי.

על פי העמדה הפינית, כפי שסלברג מתאר אותה, זה אומר שבתי ספר צריכים להיות סביבות בריאות ובטוחות לילדים. הדבר מתחיל עם הבסיס. פינלנד מציעה לכל התלמידים ארוחות בית-ספריות בחינם, גישה קלה לשירותי בריאות, ייעוץ פסיכולוגי והנחיית תלמידים אישית.

למעשה, הואיל ומצוינות אקדמית לא הייתה בעדיפות מסוימת ברשימת המטלות הפינית, כאשר תלמידי פינלנד דורגו כה גבוה בסקר פיז"ה הראשון ב-2001, הרבה פינים חשבו שמדובר בטעות. אך כאשר מבחני פיז"ה שבאו אחרי אישרו שפינלנד – שלא כמו, למשל, מדינות מאוד דומות כמו נורבגיה – ייצרה מצוינות אקדמית באמצעות המדיניות המסוימת שלה המתמקדת בהגינות.

העובדה שכמעט תמיד מתעלמים או דוחקים הצידה נקודה זו בארצות הברית נראית נוקבת במיוחד כעת, לאחר שהמשבר הכלכלי ותנועת כיבוש וול סטריט (Occupy Wall Street) הביאו את בעיות חוסר השוויון באמריקה למיקוד חד. ניתן לראות בקלות מכאיבה את התהום בין אלו היכולים לעמוד ב-35,000$ עבור שכר לימוד עבור ילד לשנה – או אף רק המחיר של בית באזור של בית ספר ציבורי טוב – לבין יתר "99 האחוזים".
***
פסי סלברג יוצא מדרכו כדי להדגיש שספרו אינו מכוון להיות מדריך לתיקון מערכות החינוך של מדינות אחרות. כל המדינות הן שונות, וכפי שהרבה אמריקאים מציינים, פינלנד היא אומה קטנה עם אוכלוסייה הומוגנית בהרבה מזו של ארצות הברית.

אולם סלברג אינו סבור ששאלות של גודל או הומוגניות צריכות לתת לאמריקאים סיבות לדחיית הדוגמה הפינית. פינלנד היא מדינה הומוגנית יחסית – החל מ-2010, רק 4.6 אחוזים מהתושבים הפיניים נולדו במדינה אחרת, בהשוואה עם 12.7 אחוזים בארצות הברית. אך מספר התושבים שנולדו בארץ זרה בפינלנד הוכפל במהלך העשור עד 2010, והמדינה לא הפסידה את יתרונה בחינוך. מהגרים נטו להתרכז באזורים מסוימים, וגרמו למספר בתי ספר להיות הרבה יותר מעורבים מאשר אחרים, ובכל זאת לא הופיע שוני רב בחוסר הווריאציה בין בתי הספר הפיניים בסקרי פיז"ה באותה תקופה.

סמואל אברמס (Samuel Abrams), חוקר אורח במכללת המורים של אוניברסיטת קולומביה, התייחס להשפעות של גודל והומוגניות על ביצועי החינוך הלאומיים על ידי השוואה בין פינלנד לבין מדינה נורדית אחרת: נורבגיה. כמו פינלנד, נורבגיה היא קטנה ואיננה מגוונת במיוחד, אך בשונה מפינלנד היא נקטה בגישת חינוך שהיא יותר אמריקאית מפינית. התוצאה? ביצועים בינוניים בסקר הפיז"ה. מדיניות חינוכית, טוען אברמס, היא ככל הנראה חשובה יותר להצלחת המערכת הבית-ספרית של המדינה מאשר גודלה או ההרכב האתני שלה.

אכן, אוכלוסייתה של פינלנד של 5.4 מיליון ניתנת להשוואה למדינות אמריקאיות רבות – אחרי הכול, מרבית החינוך האמריקאי מנוהל ברמת המדינה. על פי מוסד מדיניות ההגירה (Migration Policy Institute), ארגון מחקר בוושינגטון, בשנת 2010 היו 18 מדינות בארצות הברית עם אחוז זהה או קטן באופן משמעותי מזה של פינלנד מבחינת התושבים שנולדו בארץ זרה.

יתירה מזאת, למרות השוני הרב ביניהן, לפינלנד ולארצות הברית יש יעד חינוכי משותף. כאשר קובעי המדיניות הפיניים החליטו לבצע רפורמה במערכת החינוך של המדינה בשנות ה-70, הם עשו זאת משום שהבינו שכדי להיות תחרותיים, פינלנד לא תוכל להסתמך על ייצור או על משאבי הטבע הדלים שלה ובמקום זאת עליה להשקיע בכלכלה המבוססת על ידע.

עם הירידה בתעשיות הייצור של אמריקה כעת, היעד של מדיניות החינוך בארצות הברית – כפי שנוסח בידי כמעט כולם מהנשיא ברק אובמה (Barack Obama) ומטה – הוא שמירה על התחרותיות האמריקאית על ידי עשיית אותו הדבר. הניסיון של פינלנד מציע שכדי לנצח במשחק זה, על המדינה להכין לא רק חלק מהאוכלוסייה שלה בצורה טובה, אלא את כל האוכלוסייה בצורה טובה, עבור הכלכלה החדשה. להחזיק כמה מבתי הספר הטובים ביותר בעולם עשוי שלא להיות מספיק טוב אם ישנם ילדים שנותרים מאחור.
האם זה יעד בלתי אפשרי? סלברג אומר שבעוד שספרו אינו מכוון להיות מדריך שימושי של הוראות, הוא מכוון להיות "עלון של תקווה".
"כשהנשיא קנדי פעל לקידום המדע והטכנולוגיה האמריקאים על ידי הצבת אדם על הירח בסוף שנות ה-60, רבים אמרו שלא ניתן לעשות זאת", אמר סלברג במהלך הביקור שלו בניו יורק. "אך היה לו חלום. בדיוק כפי שלמרטין לותר קינג (Martin Luther King) היה חלום כמה שנים מאוחר יותר. חלומות אלו התגשמו. החלום של פינלנד היה שאנו רוצים שיהיה חינוך ציבורי טוב עבור כל ילד ללא קשר למקום שבו הם הולכים לבית הספר או לסוג המשפחות אליו הם שייכים, ורבים אפילו בפינלנד אמרו שזה לא ניתן לביצוע".

ברור שרבים טעו. ניתן ליצור שוויון. ואולי אף חשוב מכך – כאתגר לדרך החשיבה האמריקאית לגבי רפורמה חינוכית – הניסיון של פינלנד מראה שניתן להשיג מצוינות על ידי התמקדות לא בתחרות, אלא בשיתוף פעולה, ולא בבחירה, אלא בהגינות.

הבעיה הניצבת בפני החינוך באמריקה איננה השונות האתנית של האוכלוסייה אלא אי-השוויון הכלכלי של החברה, וזו בדיוק הבעיה אליה התייחסה הרפורמה החינוכית הפינית. הגינות רבה יותר בבית עשויה להיות בדיוק מה שאמריקה זקוקה לו כדי להיות יותר תחרותית יותר בחוץ לארץ.

המאמר סוכם לאנגלית ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת

ראה גם : מאמרים נוספים על מערכת החינוך בפינלנד בפורטל מס"ע