מחיר ההצלחה: מה נשאר לנו מכיתת המצוינות שבה למדנו?

מוסף הארץ פרסם בתחילת פברואר 2018 כתבה על כיתת מופת ללימודים ריאליים מוגברים בתיכון מקיף ט' באשדוד. בכתבה נטען כי שמונה שנים אחרי סיום התיכון רוב הבוגרים לא המשיכו במסלול הטכנולוגי שהועידו להם, חלקם כלל לא למדו באוניברסיטה וכמעט כולם זוכרים את הלימודים כתקופה קשה.

הקבלה לכיתה היתה סלקטיבית מאוד: רואיינו רק תלמידים שסיימו בהצטיינות את בית הספר היסודי, ורק חלקם הוזמנו למכינה אינטנסיבית בחופש הגדול שבה נלמדו פיזיקה, אנגלית ומתמטיקה ברמה מוגברת. הלימודים עצמם, מז' עד י"ב, היו עמוסים מאוד. לאורך הדרך נשרו שליש מתלמידי הכיתה.

לכתבה המלאה

לקריאה נוספת

עיקרי תכנית העבודה של משרד החינוך לשנים תשע"ח-תשנ"ט

מחוננים בפריפריה: טיפוח, הוראה ומחקר

תיכון מקיף ט' הצליח במבחן האובייקטיבי של שיעור הזכאים לבגרות בחמש יחידות: 32% בדיוק כפול מהשיעור הארצי, אך היה לכך מחיר.

לפי מחברת הכתבה ואחת מבוגרות הכיתה, נעה עמיאל-לביא, "בית הספר עיצב עבורנו אידיאל מסוים שלפיו המפתח להצלחה הוא חמש יחידות במקצועות הריאליים... מכך הוסקה המסקנה המתבקשת, שכל המקצועות ההומניים מיועדים לאנשים פשרנים ולא מוכשרים במיוחד".

עמיאל-לביא דיווחה שרק שישה מבין 20 התלמידים שסיימו את המסלול פנו למסלול ההנדסי-מדעי, ומתחה ביקורת על רפורמת משרד החינוך שהציבה את לימוד מתמטיקה ברמה של חמש יחידות כיעד אסטרטגי לאומי, במטרה לשפר את החוסן הכלכלי, הטכנולוגי והצבאי בישראל.

הזנחת הידע הכללי והמקצועות ההומניים

בוגרי התוכנית שרואיינו לכתבה טענו שבגיל צעיר לא הוצגו להם אפשרויות שהיו מתאימות להם יותר והיה בהן כדי להזין את הנפש, וכי שדה הראייה שלהם צומצם. "היינו מכונות", התלונן אחד מהם. "אף אחד לא בדק מה אני הכי אוהבת לעשות, אלא אמרו לנו מה הכי נכון ללמוד. זה דפק אותי עד היום", התלוננה אחרת והסבירה כי הידע הכללי שלה לוקה עד היום בחסר.

לפי עמיאל-לביא, התוכנית היתה שאפתנית מדי: איש מהתלמידים לא עמד בעומס, אבל תוכנית הלימודים לא שונתה בהתאם. עיקר הביקורת נמתחה על ההחלטה לעשות את הבגרויות כבר בכיתה י"א, מה שיצר לחץ רב בשנה זו ופנאי מופרז בכיתה י"ב.

ביקורת נוספת שהביעו התלמידים היא על התפיסה לפיה שרק באמצעות לימוד של מתמטיקה ופיסיקה ברמה גבוהה אפשר לעשות משהו רציני בחיים – שההצטיינות במקצועות הריאליים, ורק היא, יכולה להיות מזוהה עם הצלחה.

רוני מדמון, פסיכולוג חינוכי-קליני, רואיין בכתבה ואמר: "לחשוב שמתבגר בכיתה ז' בוחר, זו טעות. יכולת הבחירה של מתבגרים מוגבלת ומושפעת מאוד מהעמדות של ההורים והמחנכים וגם מלחצים הנובעים מהקבוצה. מתבגר יכול להיסחף לכיתת מצוינות בגלל הגורמים הללו ולאו דווקא בגלל רצונו. [עם זאת], כדי להביא תלמידים למקסום היכולות להם, צריך להפעיל עליהם מידה מסוימת של לחץ".

הישגיות ולא תחרותיות

לדברי מדמון, חשוב שבית הספר יעודד הישגיות ולא תחרותיות: "אם ננווט ילד לכך שהישגים לימודיים יסדרו אותו, ניצור אדם משועבד לציונים. אם נתכנת אדם לכך שיש דרך אחת להצליח, יש בזה סתירה... האדם זקוק, לצד יכולות אקדמיות, גם לכישורים חברתיים שיאפשרו לו לתפקד בקבוצה, ליכולת התמודדות עם תחושות קנאה, תסכול וכישלון הכרחיים, ותפיסה עצמית חיוביות שבבסיסה האמונה שהוא אדם בעל ערך... לחץ כזה [מהסוג שהופעל בתוכנית מופת] עשוי לעורר תחושת דחייה כלפי עולמות התוכן [המתמטיים] שאליהם נחשפו בצורה מוגזמת... הוא יכול ליצור תפיסה מצמצמת של מושג ההצלחה ועיסוק מתמיד בהשוואה חברתית, שביעות רצון עצמית נמוכה מההישגים ותפיסה של קשיים כעדות לכישלון ולא כחלק נורמלי מהלמידה".

לפי חוקר החינוך פרופ' שי פרוגל, מרואיין אחר בכתבה, "מערכת החינוך היא רק פועל יוצא של המצב החברתי. בנט אומר, מה יביא לנו הישגים? טכנולוגיה. לכן כיתות מצטיינים באות מכיוון של אינטרס כלכלי ולכן דוחפים את כל מי שיש לו יכולות גבוהות למקצועות האלה... לקחת ולהסליל את הפרט המצטיין לצרכים שאינו שלו, אלא של כלכלה וחברה והייטק – [זה] פוגם באספקט האתי של חברה וגם באספקט האסתטי שלה".

בכתבה קשה למצוא התייחסות לשאלה באיזו מידה על הפרט להתאים את עצמו לצרכים הכלכליים של החברה. כלומר, עד כמה ראוי שהפרט או הוריו יביאו בחשבון את יכולת ההשתכרות העתידית כאשר הם בוחרים באיזו מגמה ובאיזו עצימות ללמוד, והאם כדאי להעדיף את נטיית הלב למקצועות הומניים (במידה שזו קיימת) או את נטיית הכיס למקצועות ריאליים.