מורה טובה בחינוך הרב־תרבותי היא מורה שמעריכה גיוון

דקל, י' (יוני, 2015). "מורה טובה בחינוך הרב־תרבותי היא מורה שמעריכה גיוון", שיחה עם פרופ' ג'יימס בנקס. הד החינוך, פ"ט(5), 105-102.

הריאיון הטלפוני עם פרופ' ג'יימס בנקס (Banks), מי שנחשב לאבי החינוך הרב־תרבותי באמריקה, מתרחש בתקופה סוערת מבחינת פוליטיקה של זהויות ותרבויות בישראל, תקופה שבה זעם עצור מתפרץ וממדי האפליה והגזענות הממוסדת והיום יומית נחשפים גם לעיני מי שנוטה להתעלם מהם.

בנקס, פרופסור לחינוך, הוא ראש התכנית ללימודי מִגוון והוא מנהל את המרכז לחינוך רב־תרבותי באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל. מאמריו וספריו הרבים עוסקים בנושאים הרלוונטיים גם אצלנו יום יום ושעה שעה: גיוון תרבותי וחינוך, מיומנויות הוראה בלימודים אתניים, גזע, תרבות וחינוך. מתחת לכותרות אלה מסתתרת תורה שלמה שמטרתה לתת הזדמנויות חינוכיות שוות לתלמידים הבאים ממגוון קבוצות אתניות, גזעיות וחברתיות־מעמדיות.

סיפורו האישי של בנקס יכול להעצים לא רק את מי שבא מקהילות מוחלשות: הוא נולד בדרום ארצות הברית בדלתא של ארקנסו, בקהילה אפרו־אמריקאית מסוגרת. הוריו היו איכרים, הוא גדל בחווה ועזר בקטיף הכותנה בשדות.

כאשר התחיל ללמוד בכיתה א' הלך — יחד עם חבריו שגרו באזור — לבית הספר של השחורים, שהיה במרחק כתשעה קילומטרים מביתו. זיכרונות הילדות שלו מתחילים שם: באוטובוס בית הספר של הילדים הלבנים, המתיז בוץ על הילדים האפרו־אמריקאים הצועדים ברגל לבית הספר.

"גדלתי בסביבה מסוגרת, בארקנסו של שנות החמישים והשישים", סיפר בריאיון. "ובסביבה כזאת הכי קשה, וגם הכי חשוב לשנות ולחנך באופן רב־תרבותי. למה הכי קשה? כי התרבות היא תרבות הרוב. ספרי הלימוד שלנו, למשל, היו הספרים הרשמיים של המדינה, ולכן למדנו מתוכם אך ורק על לבנים: כמה הם טובים, פעילים, עושים, תרבותיים. אבל המורים והמורות היו שחורים, ולכן הכניסו חומר של אפרו־אמריקאים. בשירה, למשל, למדנו את לנגסטון יוז, שאני מאוד אוהב והיא השפיעה עליי מאוד. אבל זה היה חומר שלימדו אותנו מתחת לשולחן. באופן רשמי למדנו רק על לבנים. לכן החינוך הרב־תרבותי כל כך חשוב, לכן כל כך חשוב להתעקש שיהיה ייצוג רשמי לכל שכבות האוכלוסייה בחומר הלימוד".

ייצוג רב־תרבותי במדינה כמו ישראל, שמוגדרת "מדינה יהודית ודמוקרטית", עלול להיתפס כאן כבעייתי.

"אני מבין מה את אומרת, אבל חשוב לי להדגיש שהחינוך הרב־תרבותי חשוב למיעוט, אך גם לרוב במדינה דמוקרטית. שהרי אלו השייכים לקבוצה ההומוגנית הם אלו שיקבלו בסופו של דבר את ההחלטות במדינה. אז גם למען החלטות מושכלות ודמוקרטיות יותר, צריך שיהיה ייצוג רשמי בחומר הלימוד של הקבוצות השונות במדינה: גם של פלסטינים, גם של יהודים ממוצא אתיופי. עד כמה ילדים ממוצא אתיופי הלומדים במערכת החינוך בישראל מרגישים שיש להם שוויון אזרחי בכיתה? עד כמה יש ייצוגים שלהם מבחינת חומר הלימוד בהיסטוריה, איורים בספרי לימוד?

יכולים לטעון שככל שמחזקים שייכות מקומית־קהילתית של מיעוטים, זה עשוי להחליש את תחושת השייכות שלהם למדינה.

"לא. להפך. המחקר שלי הראה שזהות אתנית מגובשת דווקא עוזרת לאזרחות טובה. לא מחלישה את תחושת האזרחות והשייכות למדינה. מחקרים אחרים שנעשו בארצות הברית ובקנדה מראים שחיזוק שפת אם עוזר, בסופו של דבר, לחיזוק השפה האנגלית. זה קשור לעניין הזהות. כשילדים היספנים לומדים אנגלית כהיספנים ששפת אמם ספרדית, הממסד לא מוחק את השפה שלהם, לא מוחק את הזהות שלהם, אלא פשוט מוסיף לה את הנדבך של האנגלית.

"כאפרו־אמריקאי אני יכול להגיד לך שאם אני רוצה להרגיש טוב לגבי אמריקה אני קודם כול צריך להרגיש טוב עם עצמי. אנשים צריכים לחזק את הזהות העצמית כדי להרגיש שייכים. מי שמבולבל ומי שזהותו מודחקת לא ירגיש שייך לכלל. מיעוט שלא משתתף באופן כלשהו בציבוריות, או לא מיוצג בה, הוא מקרה של מה שאני מכנה אזרחות כושלת, וזה מקרה שהוא לא כישלון של האזרחים אלא של המדינה שנכשלת מול אזרחיה.

באילו אתגרים נתקל החינוך הרב־תרבותי?

"אתגר גדול הוא שהגזענות באמריקה עדיין חיה ובועטת. אפילו הנשיא שלנו מתמודד עם קשיים שקשורים קודם כול לגזענות. בארצות הברית גזע ומעמד נתפסים כקשורים זה לזה, הולכים יד ביד. הגזע נתפס כמעט אוטומטית כקשור למעמד, גם אם זה לא המצב. אז האתגר הגדול בחינוך רב־תרבותי הוא הגזענות המוסדית.

"עוד אתגר הוא ניסיון לשכנע מנהיגים שחינוך רב־תרבותי הוא הכרחי. ילדים לא לבנים הם הרוב בבתי הספר בארצות הברית כיום, מהיסודי ועד התיכון. אבל עדיין יש בתי ספר לבנים, שחורים והיספניים. ילדים לבנים הם הקבוצה הגדולה ביותר שהולכת לבתי ספר מסוגרים, רק של לבנים. לפרוץ את הגדרות, לשכנע שכולם יכולים וצריכים ללמוד ביחד במדינה זה אתגר גדול, משום שיש התנגדות אידאולוגית מצד גורמים המאמינים בחינוך ובחיים בקבוצות עילית מסוגרות".

מיהו מורה טוב בחינוך הרב־תרבותי?

"קודם כול מורה צריך אידאולוגיה פלורליסטית ולא של הטמעה או של כור היתוך. מורה טובה בחינוך הרב־תרבותי היא מורה שמעריכה גיוון, מורה שיודעת דברים על הקבוצות החברתיות שהתלמידים שלה מגיעים מהן. גם ידע פורמלי של החומר (למשל ספרות, מוזיקה או היסטוריה) חשוב, וגם ידע פדגוגי בנושא — איך תלמידים מקבוצות שונות מבנים ידע בצורה הטובה ביותר.

"דבר חשוב נוסף הוא שלמורה טוב יהיו ציפיות גבוהות מילדים השייכים לקבוצות מיעוט. ציפיות נמוכות תמיד מתגשמות בסופו של דבר. אבל ציפיות גבוהות נותנות משהו לשאוף אליו, להשיג ולממש.

"ועוד דבר: מורים צריכים להבהיר לעצמם את הגישות ואת הערכים שלהם, לבוא עם אג'נדה ברורה ומסודרת מבחינת הערכים שלהם. ולא פחות חשוב, להכיר את המורשת שלהם. המשימה הראשונה שאנחנו נותנים לסטודנטים בבית הספר לחינוך כשהם מגיעים ללמוד קורסים במרכז לחינוך רב־תרבותי באוניברסיטת וושינגטון היא לחקור את המורשת שלהם. לא את המורשת של האפרו־אמריקאים, ולא של הילידים האמריקאים. אלא להכיר את העבר שלי, אני אכיר את המורשת שלי, אכבד אותה, וכך אצא לעולם ללמד".

מה אתה צופה, האם אמריקה תהיה באמת, אבל באמת, רב־תרבותית?

"אני אופטימי כי בארצות הברית יש ציווי דמוגרפי. הדמוגרפיה משתנה כל הזמן, ולכן אנחנו חייבים להשתנות ולהכיל את הגיוון. הסיבה שארצות הברית מדורגת מבחינה סטטיסטית כל כך נמוך במבחן פיז"ה היא שהישגי המיעוטים לא גבוהים. בגלל הציווי הדמוגרפי אני מאוד מקווה שאמריקה תבין בקרוב שגורלה תלוי למעשה באוכלוסיית המיעוטים ובהישגיהם. אבל עם האופטימיות, אני גם מודאג: השינוי מגיע לאט, לאט מדי, וזה בגלל האנשים הנמצאים בעמדות הכוח, שמאמינים ששימור עמדות הכוח שלהם חייב לבוא על חשבון קבוצות המיעוט".

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע