מה מורים צריכים לדעת ולהיות מסוגלים לעשות: רפורמת הסטנדרטים בהוראה
מקור: הד החינוך, כרך ע"ז, גיליון 6, ע' 14-19
סיכום: ד"ר אלכס שניידר
בארה"ב קמה זה כבר תנועה, שמטרתה להפוך את ההוראה למקצוע בעל מעמד פרופסיונאלי איתן, ע"י קביעת סטנדרטים גבוהים ומחמירים לגבי מה שמורים צריכים לדעת ומה שהם צריכים לעשות.
כארבעים מדינות בארה"ב אימצו סטנדרטים אלה, תוך שינויים מסוימים, על סמך ההנחה שאם ההוראה תהפוך למקצוע בעל מעמד פרופסיונאלי מוצק, ישפר דבר זה גם את הישגי התלמידים, וגם את יוקרתו של המקצוע.
הדרך להישג זה היא לנהוג כמו במקצועות היוקרתיים של רפואה ומשפטים ולבסס כל שלב של התקדמות (הכשרה, התמחות, רישוי) על עמידה בבחנים ארציים, שהוכנו בידי מומחי המקצוע עצמם. לאור תפישה זאת הוחלט להנהיג גם בחינוך בארה"ב מבחנים, שהוכנו בידי מומחים, הן למורים מתחילים והן למורים שכבר פועלים בתחום החינוך.
הסטנדרטים הנהוגים בארה"ב מגלמים את כל הידע המחקרי והיישומי בנושא הוראה טובה. הם מתייחסים לביצוע ומגדרים קריטריונים להערכת ביצוע מיומן בתחום ההוראה. ביסוד'הסטנדרטים בהוראה' עומדת ההנחה שהוראה טובה היא הוראה מקצועית, שמטרתה לענות על צורכי הלימוד של כל התלמידים והיא מעוגנת בקהילה מקצועית.
הנהגת סטנדרטים עשויה לעודד מורים להשתכלל מבחינה מקצועית, להפיק עניין רב יותר בעבודה וליצור תפקידים נוספים עבור המורים בפיתוח תוכניות לימודים, בהערכה, בהכשרת מורים וכו'.
שני ארגונים עוסקים בארה"ב בפיתוח סטנדרטים: INTASC עוסק בסטנדרטים המשמשים לרישוי עובדי הוראה בתחילת דרכם.שותפים בו נציגי רשויות חינוך, מוסדות אקדמאים, וארגוני מורים ארציים.
הארגון NBPTS עוסק בסטנדרטים למורים מנוסים ובמתן תעודות למתמחים.מיוצגים בו מורים בפועל, אנשי מינהל החינוך, חברי קונגרס, חוקרים מהאקדמיה, אנשי ציבור ואנשי עסקים.
סטנדרטים למורים מתחילים ולמורים מנוסים מתחלקים לשתי קטגוריות:
סטנדרטים של תוכן וסטנדרטים של ביצוע.
הסטנדרטים של ביצוע מגדירים את הידע הפדגוגי הכללי הדרוש לעובד ההוראה במהלך חייו המקצועיים ולכל אורכם.
הסטנדרטים של תוכן מתייחסים לכל מקצוע הוראה בנפרד: מתמטיקה, מדעי החברה וכו'.
בהמשך עוסק המאמר בסטנדרטים של ביצוע בלבד, שהם ביטויים ליסודות המשותפים לכל מקצועות הלימוד. אפשר לכנות יסודות אלה כסטנדרטים של ידע פדגוגי כללי. הם פותחו בתהליך שבו נטלו חלק אנשי חינוך מהשדה (מורים, מורי- מורים, מנהלים ומפקחים), חוקרים מן האקדמיה ואנשי מינהל החינוך.
במהלך הפיתוח הועברה כל גרסה לביקורתם של אנשי חינוך פעילים. כמו הן שותפו באופן פעיל נציג ארגוני המורים.
סטנדרטים למורים מתחילים
הסטנדרטים של INTASC מבוססים על עקרונות אלה:
1. תוכן התחום: המורה מבין את המושגים, את העקרונות ואת מבני היסוד של תחום התוכן ('מבנה הדעת' של מקצוע הלימוד) ומסוגל ליישם אותם ביצירת התנסויות לימודיות רלוונטיות לתלמידים ובעלות משמעות בעיניהם.
2. דרכי למידה: המורה מבין את דרכי הלמידה של ילדים ומיישם הבנה זאת בהוראה המעודדת את התפתחותם השכלית, החברתית והרגשית שלהם.
3. שונות בין תלמידים: המורה מבין את מהות ההבדלים בדרכי הלמידה של תלמידים שונים ומיישם הבנה זאת ע"י הפעלת שיטות למידה מתאימות לכל תלמיד.
4. אסטרטגיות הוראה: המורה מסוגל להפעיל אסטרטגיות הוראה מגוונות, כדי לטפח אצל תלמידיו יכולות של רכישת ידע, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות, ומיומנויות לבצע משימות.
5. סביבת למידה: המורה יוצר סביבת למידה הולמת במטרה לענות לצורכי תלמידיו כפרטים או כקבוצה, כדי לעודד מעורבות חברתית פעילה וכדי לעורר מוטיבציה ללמידה.
6. תקשורת: המורה משתמש בדרכי תקשורת מגוונת ומנצל סוגי מדיה ואמצעי תקשורת שונים, כדי לעודד את תלמידיו לחקור, לשתף וליצור אינטראקציה עם עמיתים.
7. תכנון ההוראה: תכנית ההוראה מתבססת על הידע בתחום המקצוע הלימודי, על הכרת יכולותיהם של התלמידים, על הכרת הקהילה שבה חיים התלמידים, ועל יישום מטרות תוכנית הלימודים.
8. הערכה: המורה משתמש בכלי הערכה פורמלית ובלתי פורמלית, בייחוד כדי לתמוך בהתפתחות התלמידים.
9. בדיקה עצמית והתפתחות מקצועית: המורה בוחן את עבודתו באמצעות תהליך של רפלקציה. בייחוד נבדקות השפעות פעולותיו על תלמידיו, על הוריהם ועל עמיתיו המורים. בתוך כך משתלב המורה באופן ייזום במסגרות של התפתחות מקצועית.
10. שיתוף פעולה, אתיקה וקשרים: המורה מקיים קשרים מקצועיים עם עמיתים בביה"ס ומחוצה לו, עם הורים ועם מוסדות מקצועיים שונים, כדי לטפח את התקדמות תלמידיו בלימודים, תוך הבטחת רווחתם.
בוגרי המוסדות להכשרת מורים חייבים, בנוסף לקבלת תעודת הסמכה להוראה, לעמוד במבחנים ארציים, שבהם עליהם להוכיח את יכולתם ליישם את הסטנדרטים במצבי הוראה אותנטיים.
המבחן הארצי כולל מבחן בכתב וגם הגשת תלקיט (פורטפוליו), שבו מובא תיעוד של התנסויות המורה המתחיל בעבודה מעשית, בהוראה מונחית בביה"ס וכו'.התלקיט משמש כלי בהערכת ביצועי ההוראה.
המבחנים הארציים מביאים לכך שהמוסדות להכשרת מורים יקיימו גוף משותף של ידע תיאורטי ומעשי המבוסס על הסטנדרטים הארציים, ויזניחו את הגישה ששלטה קודם לכן, "גישת הטכניקה של ההוראה". לפי גישה זאת ההוראה נחשבת ליישום מערכת של רוטינות ונוסחאות התנהגות, שאינה מתייחסת ישירות לצורכי התלמידים.
הסטנדרטים הם בעת ובעונה אחת גם כלים לניתוח מצבי למידה ממשיים, וגם בסיס לבחינת היכולות המקצועיות של המתכשרים להוראה.
הסטנדרטים למורים פעילים
הסטנדרטים למורים פעילים, שנקבעו ע"י המועצה הלאומית האמריקנית, מבוססים על חמישה עקרונות:
1. המורה הטוב מחויב לתלמידיו וללמידתם. הוא מאפשר לכולם גישה לידע, מאמין ביכולתו של כל תלמיד ומתאים את הוראתו לכל אחד מהם. הוא משלב בהוראתו את הידע התיאורטי הקיים כדי לטפח את תלמידיו, את יכולתם ללמוד, את הנעתם ללימודים, את אחריותם החברתית, ואת הכבוד והסובלנות כלפי תרבויות, דתות ועדות שונות.
2. המורה הטוב מתמצא היטב בנושאים שהוא מלמד ויודע איך ללמד אותם. הוא מסוגל לקשר את תחומי התוכן שהוא מלמד לתחומים אחרים ולתופעות בעולם הממשי. הוא מייצג בנאמנות את ערכי התרבות ואת הידע מתוך גישה ביקורתית. הוא יודע להציג נושא בדרך היעילה ביותר, תוך שימוש מושכל באסטרטגיות הוראה ובאמצעי הוראה מתאימים.
3. המורה הטוב "מנהל" את תהליך הלמידה של תלמידיו, ועוקב כל הזמן אחריו בעין ביקורתית. הוא משתמש במגוון דרכים ואמצעים כדי לייעל את הלמידה ולחסוך זמן ומאמץ שכלי מתלמידיו. הוא משליט משמעת למידה ומכוון בלי הפסק להשגת מטרותיה. למורה הטוב יש דרכים להעריך את הישגיו של כל תלמיד והוא יודע כיצד להציג את הערכתו בפני ההורים.
4. המורה הטוב מהרהר באופן שיטתי של עבודתו והוא לומד מן הניסיון שלו ושל אחרים. המורה הטוב משמש דוגמא אישית בהתנהגותו ובדרכי חשיבתו. הוא בוחן את עבודתו בביקורתיות, ומשתדל להעשיר את ידיעתו ולרענן את שיטותיו ללא הרף.
5. המורה הטוב הוא חלק מקהילייה חינוכית פעילה. הוא משתף פעולה עם עמיתיו ועם צוות ביה"ס, עם אנשי חינוך מחוצה לו, ומצליח לגייס למטרותיו את ההורים ואת הקהילה.
בתוכנית הלימודים המוצעת למורים פעילים, המעוניינים להתקדם לדרגת'מורה מומחה', מושם דגש על "חקר אירועים" ממשיים בהוראה. השיטה של "חקר אירועים" מסייעת למימוש הסטנדרטים בעבודת המורה בכיתה ומעודדת פיתוח שיח מקצועי בין מורים, שתוצאתו היא בניית ידע הוראתי פרופסיונאלי.
הבחינות לקבלת'תעודת מורה מומחה', המבוססות על חמשת הסטנדרטים שתוארו לעיל, נערכות במרכזי הערכה וכוללות:
א. הגשת תלקיט מפורט המשקף את עבודתו הממשית של המורה (מערכי שיעור, תיעוד של הוראה בכיתה, משימות, מבחנים של תלמידים וכו').
ב. משימות לביצוע ע"י המורה במרכז ההערכה (הערכת חומרי לימוד, וביצועי תלמידים, ניתוח מצבי הוראה, וכו').
שני סוגי הבחינה מאפשרים להעריך הן את הידע העיוני והן את ביצועי ההוראה של המורה הפעיל בתנאים ממשיים.
ההערכה הנעשית בדרך החדשה בוחנת ביצועי הוראה לאורך זמן, מאפשרת לגלות כיצד משלב המורה בעבודתו שיקולים פדגוגיים. היא גמישה ודינאמית ועצם ההתנסות בה תורמת לפיתוח כישורי ההוראה של המורים.
קשיים ביישום הסטנדרטים
קיים קושי בהבטחת המהימנות והתוקף של הערכת "ההוראה הטובה", ומכאן עולה השאלה העקרונית כיצד להעריך "הוראה טובה" באופן דיפרנציאלי ובהקשר החברתי.
השאלה הנוספת היא: האם הסטנדרטים מבחינים בין'מורים טובים' למורים'פחות טובים', מבחינת התוצר החינוכי שלהם?
הנהגת הסטנדרטים בהוראה מחייבת שינוי קיצוני בגישות, בעמדות ובהתנהגויות של המורים. לא קל להביא מורים ותיקים, וגם מורים חדשים, ליישום השינוי בתפיסת תפקידם המקצועי.
דבר נוסף: הנהגת הסטנדרטים עלולה להגדיל את אי השוויון בחינוך, מפני שבתי ספר מבוססים יציעו ל'מורים מומחים' תנאים משופרים. יישום הסטנדרטים בחינוך באופן רחב, יחייב שינוי מרחיק לכת בשיטות ובמסגרות המקובלות של עבודת ההוראה.
השינוי עלול לעורר את התנגדות המורים שייפגעו, לאור העובדה שהתפקידים והמשאבים הכספיים יחולקו מחדש.
יישום הסטנדרטים בחינוך איננו "תרופת פלא" לכל בעיות החינוך, אבל יש בשיטה זאת פוטנציאל גדול לשיפור הלמידה של כל תלמיד ולקידום מעמדו המקצועי והחברתי של המורה.