מדיניות ההכשרה להערכה של סגלי הוראה: דיון בכמה סוגיות

מירי לוין-רוזליס. "מדיניות ההכשרה להערכה של סגלי הוראה: דיון בכמה סוגיות", בתוך "הבניית זהות מקצועית: תהליכי הכשרה ופיתוח מקצועי של מורים בישראל" בעריכת רמה קלויר ולאה קוזמינסקי, הוצאת מכון מופ"ת, 2012, עמודים 118-151.

הערכה היא חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך בכלל וממעשה ההוראה בפרט. למרות זאת, בכל הוועדות שדנו בהרחבה בתהליכי הכשרת המורים ובמה שמורים צריכים לדעת, לא דנו כלל בהערכה-לא בהערכת המורים את תלמידיהם ולא בהערכת המורים את עבודת עצמם.


בשל העדר מדיניות ברורה באשר למקומה של ההערכה בתפקידם ובהכשרתם של עובדי הוראה, נוצרו כמה בעיות מרכזיות:
- לא ברור מה הידע הנדרש למורים, ויש בלבול וחוסר הבחנה בין גישות שונות ותפקידים שונים של הערכה.
- קיים מחסור בכוח אדם מיומן בתחום זה.
- הזמן המוקדש להכשרה להערכה מצומצם מדי.
- אין תכנית הכשרה מובנית.

זה היה המצב עד שהוקם "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך" המכונה "ועדת דוברת".
דוח דוברת תרם להבאת נושא ההערכה למרכז הבמה החינוכית ועורר את השיח הציבורי על נחיצותה של ההערכה במערכת החינוך.
נקודת המוצא של ועדת דוברת הייתה תפישה של אחריותיות (accountability) ופיקוח.

למסקנות ועדת דוברת היו שתי השלכות מעשיות:
הקמה של רשות ארצית למדידה ולהערכה (ראמ"ה), והחלטה לשלב רכז הערכה בכל בית ספר בישראל.

אולם, מבדיקה של הנעשה בתחום של הכשרת עובדי הוראה, מתברר שאין חשיבה מערכתית ואין מדיניות באשר לידע המקצועי הנדרש למורים בנושא הערכה.

לפי פרסום התכנית הלאומית לחינוך, ההערכה לא תפסה מקום של ממש בהכשרה של עובדי הוראה ולא העסיקה את השיח הציבורי. פרסום התכנית הלאומית תיקן את המעוות, אלא השיח הציבורי התמקד בסוגיה הכללית של הערכה בחינוך ורק מעט מאוד בשאלה
מה צריכים המורים לדעת.

במכללות האקדמיות להכשרת עובדי הוראה, שהן המכשירות העיקריות של מורים בישראל, לא נוסחה (נכון למועד כתיבת המאמר, 2010) שום מדיניות להכשרת עובדי הוראה להערכה, ומה שנעשה בהן הוא מקומי, חלקי ותלוי במי שנמצא בשטח.
אף על פי שידע מקצועי בהערכה חיוני למורים, בהיותו חלק מהגדרת הידע המקצועי שלהם ומזהותם במקצועית, אין היום במדינת ישראל שום מדיניות בנושא זה.