מדוע עדיף שהורים לא יתערבו בלימודים של ילדיהם
לפי ספר שפירסם רובינסון בינואר השנה בארצות הברית, טוב עשה אביו שלא עזר לו בשיעורי הבית. הספר, "The Broken Compass: Parental Involvement With Children’s Educationֿ", שיצא בהוצאת הרווארד ונכתב עם אנג'ל ל. האריס, פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת דיוק, בוחן שאלה פשוטה: האם מעורבות ההורים בחינוך ילדיהם מסייעת להם להשיג ציונים טובים יותר? רובינסון והאריס בחנו סקרים שנערכו ברחבי ארצות הברית במשך שלושה עשורים, שבהם נשאלו הורים על הדרכים שבהן הם מעורבים בחינוך ילדיהם. הם הצליבו את התשובות עם ציוני הילדים עצמם במבחנים סטנדרטיים, המקבילים למבחני מיצ"ב, לאורך זמן. השאלות בסקר הקיפו 63 התנהגויות שונות, החל בעזרה בשיעורי הבית ועד התנדבות בפעילויות בבית ספר, ואת התוצאות פילחו החוקרים לפי השתייכות אתנית ומעמד סוציו־אקונומי. זה המחקר הגדול ביותר שנעשה בנושא, ומסקנותיו ברורות: מרבית ההתערבות ההורית אינה יעילה - וחלק מצורות ההתערבות אפילו מזיקות לציונים לאורך זמן. האקסיומה שלפיה הורים חייבים להיות מעורבים בחינוך ילדיהם זקוקה לניעור רציני.
עזרה בשיעורי הבית היא אחד מסוגי ההתנהגות שנמצאו כלא יעילים במיוחד: ילדים שהוריהם עזרו להם בשיעורים בתכיפות גדולה יותר, לא השיגו ציונים טובים יותר וגם לא הפגינו יכולות טובות יותר בקריאה או במתמטיקה. הממצא הזה היה עקבי לכל הגילאים ולכל הקבוצות האתניות. למעשה, במידה מסוימת קישרו החוקרים עזרה בשיעורי בית עם ציונים נמוכים יותר: רובינסון מסביר זאת בכך, שמעבר לבית ספר יסודי רוב ההורים אינם בקיאים בחומר הנלמד, או שהספיקו לשכוח אותו, ולכן העזרה שלהם אינה אפקטיבית.
"הממצא הזה בהחלט הפתיע אותנו", אומר רובינסון, "זה היה כל כך גורף, אפילו בבית ספר יסודי. לא משנה מה המעמד החברתי או הקבוצה האתנית שבחנו - ילדים אף פעם לא הרוויחו מכך שההורים עזרו להם בשיעורי הבית. מה שהיה אפילו יותר מפתיע, שברוב הפעמים זה אפילו הזיק לילד. מצד שני, אנחנו בחנו רק את תכיפות העזרה של הורים בשיעורי הבית, לא את איכות העזרה עצמה. אנחנו לא אומרים להורים, אל תעזרו בשיעורי בית באופן גורף. אולי יש דרך אפקטיבית לעשות זאת. אנחנו לא בחנו את זה, אבל הגיוני שתהיה".