'זה רק ספורט?' ההקשר החינוכי של הספורט בבית הספר ובקהילה

רוני לידור ונעמי פייגין (עורכים), 'זה רק ספורט?' ההקשר החינוכי של הספורט בבית הספר ובקהילה. תל אביב: רמות, אוניברסיטת תל אביב, 2004, 307 עמ'.
מקור: ביקורת על הספר שנכתבה ע"י פרופ' יובל דרור בכתב העת מגמות, 2005, מד (1) ע"ע 196-198.

הספר הזה, שרובו פרי כתיבתם ועריכתם של אנשי המכללה לחינוך גופני ע"ש זינמן שבמכון וינגייט, מצליח להעלות את החינוך הגופני והספורט על מפת החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי בישראל. הוא מצליח להראות את ההיבטים החינוכיים השונים של הספורט בדרך מקיפה, מגוונת, בין-תחומית ובנויה כהלכה בעשרה פרקים: שלושת הפרקים הראשונים מביאים את התמונה הכללית והעקרונית של הספורט והקשרים החינוכיים, ששת הפרקים שלאחר מכן עוסקים בהיבטים חינוכיים מסוימים של הספורט והחינוך הגופני, והפרק האחרון מסכם בהצגת גישה מערכתית מקיפה הנוגעת לכל גורמי החינוך והספורט הפורמאליים והבלתי פורמאליים.

חיבוריהם של יצחק רם ושל אילן גור-זאב עוסקים בפילוסופיה ובהיסטוריה של החינוך הגופני והספורט. רם מביא בפרק 2 את תולדות תכניות הלימודים לחינוך גופני. הוא מנתח אותן על פי המודל המשולש של צבי לם לאידיאולוגיות החינוכיות: הסוציאליזטורית, האקולטוריסטית והאינדיווידואליסיטית – ומתרכז בתכניות המורים מימי שתי העליות הראשונות, שעיצבו את החינוך הגופני עד ימינו, ובתכניות מימי המנדט הבריטי שהשפיעו והושפעו מהאירועים והמאורעות דאז. גור זאב משווה בפרק 9 בין פילוסופיית התחום הנידון בעידן המודרני (כחלק מנאורות והחינוך ההומניסטי בכלל) לזו שבעידן הפוסט-מודרניסטי, שבה חל כרסום באתיקה הספורטיבית שהייתה מקובלת שנים רבות. הוא גם משלב בביקורתו אתגרים אתיים לחינוך הספורטיבי בעידן הפוסט-מודרני, דווקא במציאות הישראלית.

איתן אלדד וכן בן שחר ורוני לידור דנים בפסיכולוגיה ההתנהגותית באמצעות שני מודלים תיאורטיים המתורגמים לתכניות חינוך מעשיות. המודל של אלדר בפרק 5 מבוסס על "הניתוח היישומי של ההתנהגות" ומבליט את ייחודו של החינוך הגופני כמקנה וכמחזק מיומנויות למידה וכישורים חברתיים ורגשיים. במקרים של קשיי התמודדות לימודית, חברתית ואישית, ילדים עלולים לפתח התנהגויות לא רצויות של בריחה מהתמודדות אמיתית עם קשייהם. האבחון ההתנהגותי הרגיל של אישיותם של ילדים אלה נעשה על פי התפיסה ההתפתחותית הרווחת, המתייחסת לאישיות ולקשיי הגיל ומתוך המתנה לשינוי שיבוא במשך הזמן. אלדר מציע ומדגים כיצד לחרוג מהדפוס הפסיכולוגי המקובל לטיפול בקשיים אלה, זאת על ידי שימוש בתנועה ובמשחק ספורטיביים כזרזים ייחודיים של שינויי התנהגות. אלה מהווים מעין "בבואה של החיים" הכוללת פעילות מאומצת, ומחייבת שיתוף פעולה בין ילדים ומבוגרים בטווחי זמן שונים, במכלול מצבים פסיכולוגים ותוך כדי שימוש בגבולות ובחוקים.

 בן שחר ורוני לידור, במאמרם בפרק 7, מביאים את "מודל ההתנהגות המתווכחת (Mediational  model of coaching behavior  ׂ) של רונאלד סמית ( Ronald smith ) ופרנק סמול (Frank Smoll), ואת המחקרים שבחנו את היעילות התכניות שנבנו על פיו ואת דרכי יישומיו – כל זאת לגבי "הגישה החיובית של מאמנים לאימונם של ספורטאים צעירים". המאמנים, כמתווכים בעלי השפעה מכרעת על חניכיהם הצעירים מהבחינה הפסיכולוגית, החברתית והמקצועית, צריכים להיות ערים להתנהגויתיהם כמודל של חיקוי. המחברים מציגים ארבע המלצות כיצד ליישם את המודל במסגרת החינוך הגופני בבתי הספר ובחינוך הבלתי פורמאלי באגודות ובמועדוני ספורט למיניהם.

שלושה פרקים בספר דנים בהיבט הערכי של הספורט והחינוך הגופני. הלל רסקין ז"ל, ממובילי החינוך הגופני והחינוך לפנאי בישראל, דן בפרק 3 בתכניות הלימודים בתחום זה מבחינת ההגינות בספורט וכללי ההתנהגות שיש להקנות בבית הספר לשחקנים, לצופים וליתר משתתפי המשחק.

יאיר גלילי דן בפרק 8 הסתירה הפנימית שבין ההגינות לבין הרצון לנצח בכל מחיר הקיימת באורח מובנה בספורט, בפרט התחרותי. הוא מנתח סתירה זו ניתוח תיאורטי ובדומה לרסקין מציג תכניות אופרטיביות למורים, למאמנים ולכל העוסקים בחינוך גופני כיצד לעשות את התלמידים "שחקנים הוגנים" – מה שישפיע גם על התנהגויותיהם שמחוץ לעיסוק הספורטיבי.

שלמה צדקיהו מביא בפרק 6 היבטים שונים של "חינוך לערכים אזרחיים ודמוקרטיים באמצעות הספורט והחינוך הגופני, מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה ובימינו ועד הפעילות הספורטיבית השגרתית. צדקיהו מציג את הזיקה החיובית והשלילית שבין הספורט והחינוך הגופני לבין החינוך לערכים בתחום האישי, החברתי, הבין-תרבותי והבין-לאומי. הוא מראה את השילוב שבין "החינוך לערכים בחברה הישראלית וזיקתו לספורט ולחינוך הגופני " העולים מארבעה מסמכים היסטוריים הצהרתיים של הכנסת ומשרד החינוך: חוק החינוך הממלכתי (תש"יג – 1953) ותיקונו (תש"ן -2000), המלצות ועדת קרמניצר "להיות אזרחים: חינוך לאזרחות לכלל ילדי ישראל" (1996), מטרות החינוך החברתי (1985) ומטרות החינוך הגופני (1994).

 הסוציולוגיה הארגונית של החינוך הגופני נכללת בספר בשני פרקים שכתבו העורכים, המשלימים זה את זה במידה רבה: בפרק 4 דנות נעמי פייגין ורונית הנגבי ב"תרומת הספוט לבית הספר כארגון", ובפרק הסיכום, פרק 10, מציג רוני לידור גישה מערכתית כוללת לקשרי החינוך והספורט. תרומת הספורט לבית הספר כארגון חברתי נידונה, כמו ברוב פרקי הספר, מההיבט התיאורטי- מחקרי והמעשי כאחד. "חקר המקרה" של מועדון הספורט הבית-ספרי שהוקם ב-1994 בחטיבות הביניים בישראל במסגרת "ההתאחדות" הספורט לבתי הספר" עומד במרכז הפרק של פייגין והנגבי. המועדון נבחן מבחינת מטרותיו והשפעתו על הארגון בבית הספר, לאור ממצאי מחקר על עמדותיהם של מנהלים, מורים ותלמידים באשר לתרומה החיובית והשלילית של מועדון הספורט בבתי הספר שלהם.

רוני לידור פותח בתיאור שני מקרים מ"החיים" המדגימים את הבעייתיות הקיימת בהפנמת הערכים הספורטיביים הראויים באגודות ובמועדונים של הספורטאים הצעירים שמחוץ לבית הספר, וזאת בדרך כלל בניגוד לקיים בחינוך הפורמאלי. הוא עובר לפירוט הגורמים המטפחים פעילות גופנית וספורט בחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי – המורים, המאמנים וההורים המלווים את ילדיהם באימונים ובתחרויות – ומציע לאמץ גישה מערכתית, המבוססת, על יחסי גומלין הדוקים בין גורמי החינוך הבית –ספריים והחוץ בית-ספריים השונים, שכן כולם משמשים "סביבות טיפוח של פעילות גופנית" ושל ספורט". הגישה המערכתית של פייגין והנגבי לגבי הספורט בבית הספר מורחבת אצל לידור לחינוך ולספורט הישראלי כולו, על מרכיביו הפורמאליים והבלתי פורמאליים כאחד – ובכך יש סיכום כולל לתפיסה המערכתית של ההקשרים החינוכיים של הספורט ושל החינוך הגופני העולה גם משאר פרקי הספר.

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?