הקשר בין סגנונות הורות לבין רמת חרדה כללית ודפוסי חרדה בקרב ילדים בגיל הילדות התיכונה

יפה, י' (2015). הקשר בין סגנונות הורות לבין רמת חרדה כללית ודפוסי חרדה בקרב ילדים בגיל הילדות התיכונה. מגמות, נ(1), 70-51.

הפרעות חרדה אצל ילדים מוסברות על-ידי משתנים ביולוגיים, המתמקדים בעיקר בהשפעות תורשתיות ומאפייני מזג של ילדים ובמשתנים סביבתיים, הקשורים לאירועי חיים לוחצים ולמאפיינים הוריים. שני הרכיבים ההוריים היסודיים ביותר שזוהו בהקשר האחרון הם שליטה הורית (דרישתיות) וקבלה הורית (תגובתיות) (Darling & Steinberg, 1993). הרכיב האחד נע בין היבט חיובי הכולל הצבת גבולות ופיקוח על התנהגות הילד לצד מתן אוטונומיה להיבט שלילי שביטויו המוגזם הוא ויסות שגרת חייו של הילד, הגנת יתר, הדרכה הדוקה כיצד לחשוב ולהרגיש וכיו"ב. הרכיב השני כולל גישה המתאפיינת בשילוב של חום ותגובתיות וגם בקבלת הרגשות וההתנהגות של הילד, הקשבה פעילה ומתן שבחים. כן מתייחס מושג זה למידת המעורבות הרגשית וההתנהגותית של ההורה בחיי הילד ובפעילותו.

המאמר מבקש להציג עדויות בדבר הקשר שבין התרומה ההורית לבין התפתחות דפוסי חרדה בקרב ילדים. בעוד שהספרות מציגה קשר ברור בין משתנים הוריים לחרדות של ילדים לפיו סגנונות הוריים, המאופיינים בשליטה גבוהה בילד (מניעת עצמאות והגנת יתר) לצד חוסר קבלה הורית (העדר חום ותמיכה) קשורים בחרדה מוגברת והפרעות חרדה בקרב ילדים, הקשר שבין קבלה הורית לדפוסי החרדה של ילדים הוא חלקי בלבד. בספרות נמצאה אף עדיפות למימד השליטה ההורית בהשוואה למימד הקבלה ההורית בכל הנוגע לקיומן ולהתפתחותן של חרדות אצל ילדים (McLeod, Wood, & Weisz, 2007). כן נמצא, כי לתתי-המימדים של משתנים אלה, כמו למשל הענקת עצמאות לעומת מניעתה וגם חום וקבלה לעומת קרירות ודחייה אף עשויה להיות תרומה משמעותית יותר באופן עצמאי לעניין רמות החרדה של ילדים ויותר מתרומתו של מרכיב השליטה ההורית.

מכאן, שלממדים הראשיים של שליטה וקבלה הורית יש אפקט דיפרנציאלי בזיקה לחרדה. ככלל, הספרות אינה כוללת התייחסות אמפירית לקשר שבין מימדים הוריים אלה לבין רכישת סוגים ודפוסים ספציפיים של חרדות ובמקום היא עוסקת בתרומתם לתופעה הכללית יותר של חרדות בקרב ילדים. עם זאת, מעדויות ספורות בספרות (Hummel & Gross, 2001; Wood, McLeod, Sigman, Hwang, & Chu, 2003) עולה, כי לסגנון ההורי יכול להיות תפקיד חשוב גם בהתפתחותה של חרדה ספציפית. המאמר מבקש לספק מענה לחסר הזה, העולה מן הספרות, בבחנו את הקשר שבין דפוסי התנהגות הורית של שליטה וקבלה לבין רמת החרדה הכללית ודפוסי חרדה ספציפיים של ילדים. השערת המחקר היא, כי סגנון הורות המאופיין במניעת עצמאות ובהעדר קבלה הורית יתקשר עם חרדה כללית מוגברת בקרב ילדים, וכי מתן עצמאות ייקשר בקשר שלילי עם חרדת פֵרדה בעוד שקבלה הורית תקשר בקשר שלילי ייחודי עם חרדה חברתית.

המחקר, נשוא המאמר, כלל 101 ילדים בגילאים 13-10 משלושה בתי ספר של החינוך הרגיל בצפון הארץ. הילדים שהשתתפו במחקר נתנו את הסכמתם האישית להשתתף והוריהם אישרו את השתתפותם. למשתתפים במחקר נאמר, שהחוקרים מבקשים ללמוד לעומק על הקשר של ילדים עם הוריהם ועל רגשותיהם בתחילת גיל ההתבגרות. המשתתפים נתבקשו למלא שלושה שאלונים אנונימיים: שאלון יחסים עם ההורים (Epstein, 1983) (Mother-Father-Peer scale), שביקש להעריך את מימדי ההורות ובמיוחד קבלה הורית (תפיסת הילד באשר למידת הקבלה שהוא חווה מכל אחד מהוריו) והענקת עצמאות (מידת שליטתם של ההורים בילדם על-פי מידת העצמאות שהם מעניקים לו לפי תפיסתו); שאלון סמכות הורית (Buri, 1991) (Parental Authority Questionnaire), שביקש לאפיין את סגנון ההורות ולסווגו, ושאלון חרדה (Birmaher et al., 1999) (Screen for Child Anxiety Related Emotional Disorders), שמטרתו הייתה להעריך ולזהות דפוסי חרדה כללית וספציפית. בנוסף, משתתפי המחקר נתבקשו לציין נתוני רקע כלליים כמו גיל, מין, סדר לידה. המחקר ביקש למצוא קשרים בין משתנים שונים ובין ממצאים שעלו ממילוי שלושת השאלונים. המחקר קיבל את כל האישורים הנדרשים והבטיח הקפדה על כללי האתיקה המתחייבים ממחקרים עם ילדים.

ממצאי המחקר מצביעים על כך, ששליטת יתר, הבאה לידי ביטוי במניעת עצמאות ובהעדר קבלה הורית נקשרת עם רמת חרדה מוגברת של ילדים. נראה, שלמעט מימד הקבלה ההורית מצד האם, ממדי ההורות תורמים תרומה ייחודית ומובחנת לרמת החרדה הכללית. זאת ועוד, למימד מתן העצמאות תרומה גדולה יתר מתרומת מימד הקבלה ההורית בניבוי רמת החרדה של הילדים. כך, מימדי ההורות מסבירים 33% מן השונות הכללית ברמת החרדה בקרב הילדים עבור האם ועד ל-45% מן השונות הכללית עבור האב.

בהתאם להשערת החוקר, נמצא, כי מידת העצמאות שההורה מעניק מהווה הגורם הדומיננטי מבין שני המימדים ההוריים גם כשמדובר בדפוסי חרדה ספציפיים. מימד זה נקשר באופן ייחודי ומובהק סטטיסטית עם דפוסים של חרדת פֵרדה וחרדת בית ספר ובמידה פחותה יותר עם דפוסים של חרדה חברתית. עם זאת, לא נמצא קשר ייחודי ומובהק סטטיסטית בין מימד הקבלה ההורית לדפוסי חרדה אלה. בנוסף, נמצא, שילדים הרואים בהוריהם סמכותניים בהתאם להמשגה של באומרינד (Baumrind, 1971) הם בעלי רמות גבוהות יחסית של חרדה כללית ושל דפוסי חרדה ספציפית בהשוואה לילדים הרואים בהוריהם סמכותיים לפי המשגה זו. ממצא זה, שאף שנתקבל באמצעות מענה של מספר יחסית קטן של ילדים שייחסו להוריהם סגנון סמכותני, מחזק את הקשר שבין שליטה הורית שלילית והעדר קבלה הורית, המאפיינים את הסגנון הסמכותני, לחרדה מוגברת אצל ילדים.

לסיכום, המחקר מציג קשר ברור ומובהק בין מניעת עצמאות והעדר קבלה הורית מצד האב לבין חרדה מוגברת כללית של ילדים. כן הוא מציג תרומה מובהקת של ממד מתן העצמאות מצד האם להסבר השונות ברמת החרדה הכללית, וזאת בנוסף על התרומה הכללית של ממדי ההורות של האב. בכך נראית גם השפעה לאפקט הורי מגדרי על חרדות ילדים. כן עולה מהמחקר עדיפות אטיולוגית למימד השליטה ההורי (בדמות מתן עצמאות לילד או מניעתה ממנו) לעומת מימד הקבלה ההורית באשר להתקיימותן ולהשתמרותן של חרדות אצל ילדים.

בהמשך לממצאים נוספים בספרות, מחקר זה מחזק את התפיסה לפיה מתן עצמאות לילד הוא היבט בעל חשיבות גדולה בזיקה לחרדות של ילדים והוא עשוי לחסנם מפני התעצמות החרדות. עוד עולה, כי אפקט הקבלה ההורית מצד האם על רמת החרדה של הילד אינו ייחודי אלא נובע מהשפעתו המשותפת של מימד השליטה עליה. מכאן, התקבל ממצא מפתיע (בהינתן החשיבות המכרעת של האם בהתפתחות הילד) לפיו בהעדר השפעות שליליות, הקשורות באי-מתן עצמאות מצד האם רכיב הקבלה האימהית יכול שאינו תורם בעצמו לחרדה הכללית של הילד.

המחקר גם מצא, שמימד מתן העצמאות מקיים קשר מובהק וייחודי עם מספר דפוסי החרדה. הקשר החזק ביותר עבור שני ההורים בנפרד הוא ביחס לדפוסים של חרדת פֵרדה וחרדת בי"ס, ואילו בכל הנוגע לחרדה חברתית נמצא קשר מובהק פחות. ממצאים אלה מצטרפים לעמדה לפיה הורים מגוננים שאינם מאפשרים התנסויות עצמאיות לילד עלולים לגרום לכך שהילד לא יפתח תחושות מותאמות של שליטה ומסוגלות ומכאן, שיחווה מצבים חוזרים של חוסר אונים, הגברת תלות בהוריו וסירוב להיפרד מהם בשל החרדה הנובעת מכך (Wood et al., 2003). כן עולה שאי-מתן עצמאות מצד ההורים מגבירה את התפתחותו של דפוס חרדתי אצל הילד כלפי בית הספר, הקשור לקושי בסיסי להיפרד מההורים. לבסוף עלה מהמחקר, אף שבעוצמה מתונה יותר, כי פגיעה בהתפתחות האישית והעצמאות של הילד מהוריו עלולה להעמיד אותו במצב של פגיעות יתר ולחרדה בפרט במצבים חברתיים יומיומיים. מכאן, שלכל שלושת דפוסי החרדה (פֵרדה, בית ספר וחברתית) יש מבנה אטיולוגי משותף שנובע מהפגיעות שמייצר החסר בהתנסויות הילד ובחוויות המחזקות את תחושת המסוגלות והעצמאות שלו.

המחקר לא מצא שמימד הקבלה ההורית נמצא בקשר ייחודי עם דפוסי החרדה שלעיל. עם זאת, נמצא דווקא שמימד הקבלה האימהי ממלא תפקיד חשוב בהתהוות חרדות ספציפיות אצל ילדים ובפרט חרדה חברתית. בכל מקרה, המחקר מאשש את הקשר שבין דפוס קר ובלתי זמין רגשית לבין תסמינים של ביישנות והימנעות חברתית בקרב ילדים. משובים שליליים תדירים יוצרים אצל הילד ציפייה לתוצאות שליליות של אירועים חברתיים בחייו, אך ממצאים אלה מוגבלים לילדים חרדים ממילא. המחבר ממליץ לבדוק עוד את תפקיד האם בהיווצרותם של דפוסי חרדה ספציפיים בקרב ילדים גם במחקרים עתידיים.

לבסוף, המחקר מצביע על כך, שילדים שרואים בהוריהם סמכותניים היו בעלי רמות חרדה גבוהות יותר מאלה שרואים בהוריהם סמכותיים ואלה שרואים בהוריהם מתירנים יחסית הם בעלי רמות חרדה נמוכות יותר בכל מדדי החרדה שנבדקו. כיוון שסגנון הורי זה מתאפיין בהעדר דרישתיות ובמתן חופש פעולה לילד, גם ממצא זה מחזק את הטענה שלשליטה הורית תפקיד משמעותי יותר באטיולוגיה של חרדות ילדים.

למחקר כמה מגבלות. האחת, שכל המדדים לסגנונות ההורות שבו נשענים על דיווח עצמי ועל תפיסה סובייקטיבית של הילד, שעלולים שלא להתאים לסגנון הממשי. עם זאת, המחבר מדגיש, כי בספרות מקנים חשיבות יתרה דווקא לתפיסה סובייקטיבית זו ובתרומתה להבנת התפתחות והסתגלות הילד. שנית, יתכן שהמתאמים הגבוהים שהתקבלו במחקר מציגים קשרים חזקים יותר מאלה שבפועל וזאת בשל ריבוי המתאמים. עם זאת, המחבר מציין, כי הדבר נדרש לצורך בחינה אטיולוגית מתקדמת יותר של דפוסי החרדה. שלישית, המחקר מבוסס על ממצאי מתאמים שלא מספקים מענה משמעותי לשאלת כיוון ההשפעה הורה-ילד. אכן, שאלת כיוון ההשפעה יכול ותישאר פתוחה, זאת על אף הממצאים החשובים העולים מהמחקר.

ביבליוגרפיה

Baumrind, D. (1971). Current patterns of parental authority. Developmental Psychology Monographs, 4(1), 1-103.

Birmaher, B., Brent, D.A., Chiappetta, L., Bridge, J., Monga, S., & Baugher, M. (1999). Psychometric properties of the screen emotional disorders (SCARED): A replication study. Journal of American Child and Adolescents Psychiatry, 38(10), 1230-1236.

Buri, J.R. (1991). Parental authority questionnaire. Journal of Personality Assessment, 57(1), 110-119.

Darling, N., & Steinberg, L. (1993). Parenting style as context: An integrative model. Psychological Bulletin, 113(3), 487-496.

Epstein, S. (1983). The mother-father-peer scale. Unpublished manuscript, University of Massachusetts, Amherts.

Hummel, R.M., & Gross, A.M. (2001). Socially anxious children: An observational study of parent-child interactions. Child and Family Behavior Therapy, 23, 19-41.

McLeod, B.D., Wood, J.J., Weisz, J.R. (2007). Examining the association between parenting and childhood anxiety: A meta-analysis. Clinical Psychology Review, 27, 155-172.

Wood, J.J., McLeod, B.D., Sigman, M., Hwang, W., & Chu, B.C. (2003). Parenting and childhood anxiety: Theory, empirical findings and future directions. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 44(1), 134-151.

הסיכום נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת