הפואמה הפדגוגית של שנת ההתמחות

שץ-אופנהיימר, א' (2013). הפואמה הפדגוגית של שנת ההתמחות. בתוך ש' שמעוני וא' אבידב-אונגר (עורכות), על הרצף: הכשרה, התמחות ופיתוח מקצועי של מורים – מדיניות, תאוריה ומעשה (עמ' 162-148). תל-אביב: מכון מופ"ת ומשרד החינוך.

תפיסת ההוראה כמקצוע דינמי, תלוי מצב ומשתנה מניחה שתהליך ההתפתחות המקצועית של המורה מתחיל כבר בשלב ההכשרה ונמשך לאורך החיים המקצועיים. אחרי תהליך ההכשרה מתחיל שלב הכניסה להוראה שהוא גשר בין ההכשרה לבין העבודה בפועל בהוראה. שלב זה כרוך בתהליכי הסתגלות מקצועיים בדגש על בחינת תאוריות ויישומן על ידי התנסות בהן, ובבחינת ההתאמה האישית לעולם המקצועי. מאמר זה מציג את התובנות שנלמדו על שלב הכניסה להוראה בעקבות היוזמה של תחרות סיפורי מתמחים – "מתמחים בסיפור", שמקיים האגף להתמחות בהוראה וכניסה להוראה במשרד החינוך.

תחרות הסיפורים מתקיימת זו השנה השמינית בהליך מובנה ומסודר. בתום איסוף הסיפורים מתקיים תהליך שיפוט על ידי חמישה שופטים בעלי רקע אקדמי ופדגוגי, המבוסס על קריאה אישית של כל שופט את כל הסיפורים, המוצגים לפניו ללא שם הכותב. אחרי הקריאה בוחר כל שופט כעשרים סיפורים על פי שני קריטריונים עיקריים: קריטריון ספרותי – עלילה מתפתחת, דמויות משמעותיות, כתיבה ראויה מבחינה לשונית וספרותית ומבנה ספרותי אוניברסלי ואותנטי; קריטריון פדגוגי – הרלוונטיות של התרחשות הסיפור לעולמם של מורים בשנת ההוראה הראשונה. כותבי הסיפורים הזוכים מקבלים פרס כספי מאגף התמחות וכניסה להוראה, והסיפורים מכונסים לחוברת "מתמחים בסיפור".

תחרות סיפורי מתמחים פתחה לפני המתמחים אפשרות לתת ביטוי לקולם ולספר את סיפורם האישי. אלה שנכנסו בשנה הראשונה בשערי המערכת החינוכית מספרים לעצמם ולקוראים מה מתרחש בעולמם האישי, אך בה בעת מייצגים את המציאות החינוכית שהם מתנסים בה בשנה ייחודית זו. הסיפורים הם עדות למתרחש בפועל במערכת החינוך, הם מעין צילום של המציאות החינוכית כפי שהיא נתפסת במבט חדש. מכאן שהם מאפשרים לנו להיטיב להבין מה מעסיק את המורים המתחילים מנקודת מבטם. יש בסיפורים כדי ללמד אותנו תובנות חדשות הקשורות בשלב ההכשרה, בשלב הכניסה למקצוע ואף בהתפתחות לאורך המשך החיים המקצועיים.

מחברת המאמר מציגה ומנתחת קטעי סיפורים המלמדים אותנו על חוויות של מתמחים. היא בחרה להציג שני סוגי סיפורים: (א) אלה הממוקדים בעולמו של הפרט – בהתבוננות של המורה בתלמיד היחיד או במצבו שלו כפרט; (ב) אלה הממוקדים ביחסי המורה עם סביבת הוראה שלו, עם המערכת שהוא מתפקד בה, על אנשיה, שפתה, על הטכנולוגיה שלה ועל תהליכי השינוי המתקיימים בה.

הסיפורים המתמקדים בעולמו של הילד היחיד מתארים בעיקר כיצד המורה המתחיל "נאחז" בילד אחד ומנסה להבין אותו, ללמוד אותו וללמוד ממנו. ייתכן שלמורים בתחילת דרכם עדיין אין היכולת להתייחס לכיתה כולה על מגוון הילדים שבה. כדי להתנהל מול המורכבות של שונות וריבוי נדרשת מיומנות מקצועית, ויש צורך בניסיון כדי לבנותה. התבוננות בילד האחד והיחיד מקלה על המורים בהבנת תפקידם המורכב. התבוננות זו נעשית לא רק מנקודת מבט לימודית אלא גם מנקודת מבט רגשית, מתוך רגישות ודאגה למצוקות של התלמידים.

בסיפורים רבים המתארים התמודדות של המורה עם ילד אחד ומיוחד מצטיירת תופעה שבה המורה המתחיל תופס את עצמו כמושיע ומציל. בסיפורים מתוארות זירות של ישיבות לצורך מתן ציונים, שיח בחדר מורים או פנייה אקראית של ילד במסדרון. המורים המנוסים מתוארים כסותמים את הגולל על התלמיד המפריע, האלים הנכשל, הנעדר, הדחוי, ואילו המורה החדש הצעיר מבקש להצליח במקום שאחרים נכשלו או אמרו נואש. המורה הצעיר נלהב, נמרץ, מחפש אתגרים להביא להצלחתו של התלמיד הנכשל ולסייע לתלמיד שנשר נשירה סמויה, ואין לו עוד מקום בהוויית הכיתה. החתירה להביא את אלה שכשלו לכדי הצלחה כרוכה בהבניה של תחושת המסוגלות המקצועית ומקנה למורה המתחיל סיפוק אישי ומקצועי. הצלחת התלמיד היא לכאורה הצלחתו של המורה (ולהפך – כישלון התלמיד הוא לכאורה כישלונו של המורה).

אחד הנושאים שנתפסים כעניין שולי ושלמעשה אין מדברים עליו בגלוי הוא חשיפת התעללות של מבוגרים בילדים או של ילדים בעמיתיהם, בתוך בית הספר או מחוצה לו. ההתמודדות עם תופעה חמורה זו קשה לכל מורה, ועל אחת כמה וכמה למורה המתחיל, חסר הניסיון. מחברת המאמר מציינת כי כל שנה הם מצאו סיפור אחד או שניים העוסק בנושא כאוב זה. הסיפורים מתוארים מנקודת מבטו של המורה המתחיל ומגלים את הרגישות והאמפתיה של הכותבים.

חלק מהנרטיבים ברמת הפרט התמקדו במתמחים עצמם ובחוויה של שנת העבודה הראשונה שלהם. נושא מושתק העולה כחוט השני בסיפורי המתמחים בכל שנות התחרות הוא בדידותו של המורה. נראה שתחושות של בדידות וניכור, המלוות את המורים המתחילים, הן רק חלק מתהליך ההסתגלות המקצועית. בתוך תהליך זה המורים בוחנים את מידת השתייכותם למקצוע ולעוסקים בו. בחדר המורים בוחן המורה המתחיל את עצמו ביחס לאחרים הדומים לו, והוא נמצא לכאורה במעמד שוויוני בין עמיתים. יתרה מזו, בזירה זו המורים המתחילים מצפים לקבל סיוע ותמיכה מעמיתים ואף יכולים לכאורה לקבלו, אך מתוך הסיפורים עולה שדווקא חדר המורים מעורר בהם תחושות של ניכור, זרות ובדידות. גם בזירת חדר הכיתה, מול התלמידים, יש מורים החשים לעיתים בדידות, ניכור, ופחד.

בהקשר של סיפורים הממוקדים ביחסי המורה עם סביבת ההוראה שלו, דנה מחברת המאמר בשני טיפוסי סיפורים: סיפורים העוסקים בקשיי מעבר של המתמחים מסביבה תרבותית אחת לסביבה תרבותית אחרת – "מן הצפון אל הדרום"; וסיפורים שעניינם התמודדות עם ה"שידוך" שבין מערכת החינוך לבין טכנולוגיה.

המחברת מציינת כי סיפורים ייחודיים שהם מצאו עוסקים בקשיים העולים מן המגזר הערבי במציאת מקום עבודה. כדי להתמודד עם קשיים אלה, הנובעים ברובם מהיות המערכת רוויה במורים, "נודדים" מורים וגננות מאזור הצפון לאזור הדרום. הם מספרים על תחושות של ייאוש מאי-מציאת עבודה, על הכורח לנטוש את מקום הולדתם. הם נפרדים מביתם ומבני משפחתם ויוצרים למקום זר. המפגש עם המקום החדש, במקרה זה יישובי הבדווים בנגב, מעורר תחושות של ניכור, זרות, עוני ודלות, תחושות של ניצול בשל היותם זרים וחדשים. מן הסיפורים מצטיירת שונות רבה בין מערכת החינוך של ערביי צפון ישראל לזו של הבדווים החיים בדרומה. השונות הרבה מאפשרת ללמוד על רב-תרבותיות גם בתוך אותה תרבות. מלבד חשיפת התופעה נמצאו בסיפורים גם קולות של מורים חדשים וצעירים, המביעים תקווה ואופטימיות וחשים כי הם יכולים לסייע בתהליכי שינוי.

בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי במציאות הטכנולוגית בבתי הספר. למעשה נוצרה מציאות חינוכית חדשה. הסיפורים מלמדים אותנו שההשלכות של טכנולוגיות המידע הן מורכבות, ובשל כך נדרש המורה להתמודד עם מצבים המעמתים אותו עם תפיסותיו החינוכיות ועם ערכיו כאדם. סיפורים על טלפונים סלולריים נסתרים, על רשת פייסבוק כמקור לחשיפת פרטים אישיים על מורים ועל סרטי היוטיוב מתארים מציאות חדשה, שמערכת החינוך נאלצת להתמודד עמה. הטכנולוגיה שחדרה לשגרת חיי בית הספר גורמת לפריצת גבולות המותר והאסור ומעוררת את הצורך בבחינה מחודשת של גבולות ההתערבות המקצועית, בייחוד בקרב המתמחים.

לבסוף עומדת מחברת המאמר על ההשתמעויות שיש לסיפורים מבחינתו של אגף מתמחים ומורים מתחילים. יש לדעתה להכשיר את המורים לעתיד לא רק להכיר היטב את תחומי הדעת שהם מלמדים, את שיטות ההוראה ואת עולמם של התלמידים, אלא גם להכינם להתמודדות עם תהליכי ההסתגלות, עם מצבים בלתי צפויים, עם אותם תחומים ביחסי אנוש המושתקים בדרך כלל בשל מורכבותם והקושי הרב שבהתמודדות איתם. הכוונה לתחושות של בדידות, כישלון ותסכול, לגילויים בלתי צפויים על יחסים בין ילדים לבין המבוגרים, בין הילדים לבין עצמם ועוד. סיפורי המתמחים מאפשרים גם ללמוד על ציפיות כותביהם ממערכת החינוך. הם מצפים לפגוש מערכת הקולטת אותם והמאפשרת להם להשתלב, מתוך אמפתיה של סגל המורים, המנהלים והמפקחים. אם תושקע תשומת לב בהפיכת חדר המורים למקום נוח, ביתי ופתוח, המתמחים לא יבקשו את נפשם לברוח או יחושו עצמם, כפי שנכתב באחד הסיפורים, כ"רואה ואינו נראה".

המחברת מציינת כי היעדר מקום החונך ברוב הסיפורים דרש מהם מחשבה על מקומם של החונכים. דווקא בסיפורים שמתוארים בהם קשיים, נראה שהחונכות יכולה לסייע. החונכות, שאולי תורמת להצלחה בהתמודדות המתוארת בסיפור, נשארת על פי רוב מאחורי הקלעים. מסר זה הועבר למנחי הקורסים להכשרת חונכים. נמצאו גם מעט סיפורים העוסקים בליבה של עבודת ההוראה, היינו הוראת הדיסציפלינות השונות. ניכר שבשנת העבודה הראשונה המורים פחות עסוקים בשאלה מה ללמד וכיצד ללמד, אלא טרודים בהתנהלותם מול התלמידים, בהבניית זהותם המקצועית ובהסתגלות למערכת. הם הגבירו אפוא את המודעות להתייחסות גם לפן הדידקטי בסדנאות, אך עם זאת הבהירו כי הדגש יושם על מתן מענה לבעיות של בניית זהות מקצועית והסתגלות למערכת.

הסיפורים האותנטיים יכולים לשמש אירועי למידה פדגוגיים ודידקטיים במסגרות שונות: בשלב ההכשרה – בשיעורי הפדגוגיה והדידקטיקה; בשלב ההתמחות – בסדנאות ההתמחות ובקורסים למורים חדשים; בהכשרת חונכים בקורסי החונכים; בשלב הפיתוח המקצועי – למורים ותיקים לשם התבוננות בשלבים קודמים בהתפתחותם המקצועית, ולתחושת אמפתיה כלפי המורים המתחילים הנקרים בדרכם. ניתוח העלילה, הפרשנות, התרחישים עם הילדים, ההורים, המנהלים, והבניית חלופות חינוכיות לכל מקרה – כל אלה הופכים את הסיפורים לכלי דידקטי המאפשר לפתח תובנות אישיות ומקצועיות. פיתוח חשיבה המלווה בפרשנות מקצועית ירחיב את הידע הנלמד ואת התודעה המקצועית של היחיד ושל קובעי המדיניות.

הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת