הסתכלות של ילדים על בריונות בחינוך קדם יסודי

Helgeland, A. & Lund, I. (2017). Children's voices on bullying in kindergarten. Early Childhood Education Journal. 45, 1, 133-141

עיקרי הדברים

● הפחד הגדול ביותר של ילדי גן טרום חובה הוא להידחות על ידי חבריהם ולהידחק החוצה ממשחק

● דפוסי הבריונות הנפוצים ביותר בגני ילדים הם: אי שיתוף במשחק, נידוי מקבוצה, לגלוג וקריאה בשמות גנאי

● גננות עלולות להתעלם מילדים שסובלים מבריונות בגני ילדים, בעיקר מאלו שמגיבים לבריונות בדרך שקטה ומסתגרת

● התכונות המשותפות לילדי גן שסבלו מבריונות הן: קשיי שפה, חוסר הבנה של כללי משחק והתייחסות שלילית מצד נשות הצוות

● הגם שילדים רבים נתקלו בסיטואציות מהן הם הודרו, אף אחד לא הודה שהדיר ילד אחר וכולם אמרו שתמיד אפשרו לאחרים להצטרף

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא גני ילדים

ילדים הסובלים מבריונות בגן הילדים נמצאו כבעלי סיכויים גבוהים לחוות, בשלבים מאוחרים בחייהם, בעיות נפשיות, הערכה עצמית ירודה, בדידות, חוסר ריכוז, התנכרות ונשירה מבית ספר. מדאיג במיוחד להבחין כי גננות נוטות להתעלם מבריונות בגני ילדים ו\או לא לטפל בסוגיה בצורה שורשית. אלא לתפוס את התנהגות הילדים כסתמית וכמגמה חולפת (Lund, 2015). 

בריונות: הגדרה, סוגים והשלכות

בריונות היא פגיעה מכוונת, שמתרחשת באופן חוזר ונשנה ומתקיימת בתוך מערכת יחסים שמורכבת מיחסי כוחות בלתי שוויוניים. ניתן לחלק את הבריונות לשתי קטגוריות ראשיות:

● בריונות ישירה (פיזית) – פתיחת מתקפה על אינדיבידואל אחר. למשל, פגיעה גופנית (הרבצה, דחיפה או בעיטה) או מילולית (קללות, האשמות או העלבות).

● בריונות עקיפה (פסיכולוגית) – חתירה לבידוד חברתי של חבר אחר, והדרתו מהקבוצה.

בגני ילדים, דפוסי הבריונות הנפוצים ביותר שייכים לסוג העקיף. לדוגמה, הוצאה מהקבוצה, הרחקה מיחסים חברתיים, קריאה בשמות גנאי והטחת עלבונות (לדוגמה, להצביע על ילד ולצחוק עליו (2011Vlachou et al., ).

ברוב המקרים, נוכחים באירועי הבריונות גורמים נוספים אשר מעורבים במחזה באופן ישיר או עקיף. למשל, ילדי הגן, גננות, סייעות או הורים. בתוך כך, ישנם ארבעה משתתפים פוטנציאליים בסיטואציות של בריונות בגני ילדים:

● הבריונים הפוגעים;

● הקורבנות הנפגעים;

● הבריונים-קורבנות הפוגעים (אשר נוקטים באלימות, אך סובלים בעצמם מבריונות בגן או בבית);

● צופים אשר חוזים באקט ובוחרים להגיב או שלא להגיב.

סונדרגארד (Sondergaard, 2012) טוענת כי בריונות הינה תופעה חברתית מורכבת ביותר אשר משקפת ומקצינה חרדות אנושיות עמוקות. לדידה, בני האדם תלויים בשייכות קהילתית ולכן הם נוטים לחוש כעס, תסכול, מתח, חרדה וחוסר ביטחון כאשר הם חוזים בבן קבוצה מאוים. למעשה, במידה שהסכסוך מתמשך וקיים קושי לפתור אותו, אזי שהבריונות עלולה לערער את הסדר הקיים בגן הילדים ולהטריד את מנוחתו של הנפגע וסביבתו הקרובה.

מתודולוגיה

ההליך המחקרי הורכב מראיונות אישיים וקבוצתיים שבוצעו עם 16 ילדים בגילאי 5-4 בנורווגיה. הראיונות גובו בתצפיות מצולמות בשגרה היומיומית של ארבעה גני ילדים למשך שבוע.

מטרת המחקר הייתה לבחון ולנתח התנהגויות בריוניות מנקודת ראותם של הילדים ולהציע דרכי התמודדות ופרקטיקות הוראה מתאימות בגני הילדים, תוך התבססות על שאלת המחקר הבאה:

◄ כיצד הילדים הבינו, פענחו וחוו התנהגויות בריוניות שהתרחשו בגן?

בריונות בעיני הילדים

רוב הילדים הכירו את המושג בריונות והגדירו אותו כהתגרות, התנכלות או כאקט פיזי או מילולי שמטרתו לעשות "דברים מרושעים", כמו ללגלג, לקלל, להכות או לבעוט. ברם, רבים מהם התקשו להבחין בגבול הדק שבין משחק לבין התגרות ואלימות. כך, למשל, ילדים רבים שרו בפניהם של ילדים אחרים, מה שיכול היה להיתפס כאקט משחקי. אולם, מן הראיונות עולה כי השירה גרמה לחלק מהילדים לחוש מושפלים, פגועים ועצובים והובילה לבכי.

מתח, הדרה וקבוצתיות

הילדים הסבירו, בדרכים רבות ומגוונות, שהדבר המשמח ביותר בגן הילדים הוא ליצור חברויות ולשחק עם החברים בגן. אולם, התחום הזה כולל חוסרי ביטחון ורגישויות על רקע הצלחה, או אי הצלחה, להתחבר עם ילדים אחרים, בעיקר עבור ילדים חדשים בגן. למעשה, כל הילדים היו מודעים לעובדה שההדרה יכולה לקרות גם להם.

התחושה הנוראית ביותר עבור הילדים הייתה להידחות ממשחק, בעיקר כאשר הורחקו על ידי חבריהם המוכרים והטובים. רוב הילדים סיפרו שחוו פגיעה כאשר לא היה להם עם מי לשחק או כאשר הילד איתו רצו לשחק – שיחק עם מישהו אחר. עם זאת, חלק מהילדים הצליחו להתגבר על הפחד מהדחייה כאשר פשוט הזמינו את עצמם לתוך משחק של אחרים והצליחו ללמוד את כללי המשחק במהרה.

"כולם משחקים עם כולם"

אחד הכללים הנהוגים והמוכרים בגני הילדים, שאף נכפה במקרים מסוימים על ידי נשות הצוות, היה: "כולם חייבים לשחק עם כולם". למרות זאת, ילדים רבים תיארו כי חוו סיטואציות בהן הם הודרו ממשחק. אולם, אף אחד לא הודה שדחק החוצה ילד אחר וכולם טענו שהם תמיד אפשרו לאחרים להצטרף. בנוסף, מעניין היה להבחין כי הילדים יכלו לחוש אשמה, נקיפות מצפון ואמפתיה כלפי ילדים שהודרו ממשחק.

לפי מיונג וסונדרגארד (Myong and Søndergaard, 2013) ישנן השלכות שליליות לנורמה של "כולם חייבים לשחק עם כולם". הגם שילדים עלולים להיפגע כאשר הם נדחים, אכן ישנם מקרים בהם מותר וכדאי לילד לשחק עם חברו הטוב ביותר בלבד ולפתח עמו חברות אמת.

על רקע זה, יש לבחון: אילו מנגנונים של הכלה והדרה יכולים להתאים לגני הילדים? האם יש לחייב ילדים לשחק עם כולם בכל רגע נתון? אולי האתגר הפדגוגי המיוחל הוא לייצר תרבות שבה, בהזדמנויות מסוימות, חברים הכי טובים יכולים לשחק באופן עצמאי וכאוות נפשם. ואילו, בזמנים מוגדרים, תינתן הזדמנות לכל הילדים להיכלל במשחק.

בריונות בגן הילדים

לאור העובדה שמשחקיות הינה מרכיב קריטי בהתפתחות הילד, דחיית ילד ממשחק, גם אם נעשתה ללא אלימות מילולית או פיזית, יכולה להתפרש על ידי הילדים כבריונות. מן התצפיות עלה שבכל הגן היו לפחות ילד אחד או שניים אשר סבלו מבריונות על בסיס קבוע. בקרב הילדים הדחויים הללו התגלו הפרמטרים המקבילים הבאים:

● בעיות שפה;

● קשיי קליטה בהבנת כללי המשחק;

● תיוג שלילי על ידי אנשי הצוות.

אל מול התכונות המשותפות שהוצגו לעיל, התגובות של הילדים הדחויים לבריונות היו שונות. חלקם היו תזזיתיים ועקשנים יותר; אחת הילדות הדחויות האקטיביות, למשל, עשתה פרצופים כועסים והשליכה חול על הילד שהעליב אותה, אך היא גם נגערה על ידי סייעת ואף נשלחה הביתה על ידי הגננת. לא פחות חשוב, תגובתם של חלק מהילדים הפגועים הייתה שקטה, מופנמת ומסתגרת ונדמה היה שנשות הצוות התעלמו מהם (Kirves & Sajaniemi, 2012).

דיון ומסקנות

מניעת הדרה ובריונות בגני ילדים הינה אפשרית. לשם כך, גננות והורים צריכים להיות מודעים לדינמיקות החינוכיות, החברתיות והתרבותיות הדומיננטיות בגן הילדים. שכן, הן יכולות להשפיע על החברויות הנרקמות והקבוצות המתגבשות ולאפשר לילדים לקבל את השונה, ליישב סכסוכים באופן עצמאי ולהתמודד עם דחייה.

לסיכום, הרצון העז לחוש שייך לקבוצה והפחד מדחייה מהווים גורמים מרכזיים בתהליכים חברתיים בכלל ובאקלים התרבותי-חינוכי בגני הילדים בפרט. לכן, על הגננות להיות נגישות, להפגין אכפתיות ולנסות לאפשר לילדים להתפתח הן כקבוצה והן כאינדיבידואלים. עליהן לדבר עם הילדים, לבחון את מערכות היחסים שהם רוקמים בגן, להכיר את מאזני הכוחות שהם מייצרים ולהכיר את תכונות האופי שמעצבות אותם. יתרה מזאת, עליהן להיות מסוגלות לזהות אילו סיטואציות בדיוק עלולות לעורר בריונות בגן, ולשאוף למגר אותן מבעוד מועד.

רשימת המקורות

Kirves, L., & Sajaniemi, N. (2012). Bullying in early educational settings. Early Child Development and Care, 182, 4, 383-400

Lund, I. (2015). Dropping out or holding on? Dropping out as a sign of the difficulties experienced by adolescents with social-emotional and behavioral difficulties (SEBD) in the transition to upper secondary school. Transitions in the Field of Special Education: Theoretical Perspectives and Implications for Practice. (Pp: 205–217). Norway, Kristiansand: Waxmann Verlag

Myong, L., & Søndergaard, D. M. (2013). On bullying and its motions between uniformity and difference. In: I. J. Kofoed  &D. M. Søndergaard (Eds.). Bullying reconsidered. (Pp: 318–340). Copenhagen: Hans Reitzels Forlag

Søndergaard, D. M. (2012). Bullying and social exclusion anxiety in schools. British Journal of Sociology of Education, 33, 3, 355-372

Vlachou, M., Andreou, E., Botsoglou, K., & Didaskalou, E. (2011) . Bully/victim problems among preschool children: A review of current research evidence. Educational Psychology Review, 23, 3, 329-358

 

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?