הניסיון המעשי הוא נכס
מאת: אמתי מור
| |
| מכון אבניים מציע למורים לא רק שיטה ללמידה ולשיפור עצמי המבוססת על ניסיונם המתועד של עמיתים, אלא גם תרבות מקצועית חדשה. "מורה", אומרת שבי גוברין, מייסדת ומנהלת המכון, "חייב לתפוס את עצמו כמקצוען. המורים הם קבוצה איכותית ומנוסה שצריכה להוביל את עצמה ולעמוד בראש השיח הפדגוגי בארץ" מאת: אמתי מור "עוד מימיי כמורה", אומרת שבי גוברין, "זכורה לי ההרגשה שיש משהו בסיסי פגום מבחינת הזדמנויות למידה למורים. כקהילה, מורים נתפסים ככלי קיבול ולא כבעלי ידע. הלמידה שלהם מבוססת על גורמי חוץ שאמורים 'להרביץ בהם תורה'. אבל מורים זו קהילה של אנשי מקצוע, בעלי ניסיון אישי רב וכמויות עצומות של ידע מעשי, והידע הזה צריך להיות מרכזי במערכת הלמידה שלהם". תפיסה זו הובילה את גוברין, מורה בהכשרתה ובעלת תואר שני בחינוך וניסיון רב בתחום השתלמויות והדרכת מורים, ליזום ולייסד בשיתוף מכון מנדל למנהיגות, את מכון אבניים. מכון אבניים נוסד ב־2003, ומטרתו להטמיע במערכת החינוך מנגנונים לחילוץ ושימור ידע והפיכתו לנגיש ושמיש לעוסקים בתחום החינוך. כיום עובד המכון עם כמה בתי ספר ברחבי הארץ, מעביר תכניות הכשרה שונות ומפעיל ספרייה מקוונת המכילה חומרים שתועדו ונותחו על ידי צוותי עבודה יחד עם צוות המכון. למה צריך מכון מיוחד, מה רע בהשתלמויות המקובלות? "השתלמויות על אוריינות ומאמרים על פדגוגיה זה בסדר וטוב שיש, אבל זה לא משתווה לידע מעשי. זה לא באותה רמה בכלל. לא יכול להיות שמורים יצאו להשתלמויות כגוף פסיבי ויצפו 'שיהיה מעניין'. הם בעצמם צריכים להוביל את הלמידה שלהם, כמו במשפטים וכמו ברפואה. גם במקצועות האלו יש אקדמיה ויש 'ידע חיצוני'. אבל מי שמובילים את השיח הם בכירים בתחום, אנשים עם ניסיון. הם כותבים את כתבי העת, הם מרצים, הם חונכים. בהוראה אין את זה. יש דוקטורים ופרופסורים או כל מיני מומחים מתחומים שלא קשורים לחינוך ובכל זאת מנהלים את המופע. זה לא ייתכן". מדוע? "הוראה זו פרופסיה. מורה הוא מקצוען. ומורים הם קהילת מקצוענים. הניסיון המעשי של כל מורה הוא נכס. המורים הם קבוצה איכותית ומנוסה שצריכה להוביל את עצמה ולעמוד בראש השיח הפדגוגי בארץ. מורה חייב לתפוס את עצמו כמקצוען. להבין שהעבודה שלו נחשבת. הוא מי שעומד בכיתה ומלמד, הוא מי שמתמודד יום יום עם הבעיות המכריעות בחברה ומחויב לפתור אותן. לכן הוא צריך לא רק להיות שותף לדיון אלא גם להוביל אותו, ודאי להוביל את המקצוע עצמו. מה שמתרחש בכיתה הוא חומר הלימוד הטוב ביותר למורים". ספרייה של תיאורי מקרים מתוך ההבנות הללו מפתחים באבניים כלים לחילוץ הידע המעשי של מורים. המטרות הראשוניות של המכון היו לתעד את הנעשה בכיתה, ולתת לידע הזה שפה. במשך הזמן פיתח המכון קשרים עם בתי ספר והחל לבנות ספרייה שמדפיה אינם מכילים ספרי תאוריה וסטטיסטיקה, אלא תיאורים מהשטח, מחיי היום יום של מורים. מהי שיטת העבודה שלכם? "מה שהתחלנו אתו ונשאר מרכזי עד היום הוא תיאורי המקרה (קייס סטאדי). ביקשנו ממורים לשבת אחרי השיעור ולכתוב על דף את מה שקרה בכיתה. זו הלכה למעשה התורה של אבניים. במשך 45 דקות נעשתה עבודה בכיתה וצריך לתעד אותה. זה הבסיס". תיעוד חופשי הוא לא קצת חווייתי? "בכלל לא. נכון, לפני הכול יש כאן תהליך של רפלקסיה, אבל הרפלקסיה הזאת חשובה מאוד. היא מצמיחה, מאפשרת להתבונן במה שהיה". ומה מעבר לכך? "מרגע שהמורה כותב את תיאור המקרה יש עם מה לעבוד. מה שהתרחש לא נשכח, זה רשום. עכשיו אפשר לנתח את זה, לדבר על זה, ללמוד מזה". המורה לומד לבדו? "גם. אבל בדרך כלל תיאור המקרה משולב עם תהליכי לימוד קבוצתיים. זה יכול להיות חונך או צוות קטן של מורים שעוברים על תיאורי השיעורים ומאתרים דפוסים, בעיות, דברים שחוזרים על עצמם. התיעוד הזה נמצא עכשיו בשימוש של כלל המורים. כל מורה יכול ללמוד ממנו, לקבל רושם על מה שקורה בשטח". אבל כל מורה מתמודד בדרכו ומתאר את הדברים בדרכו. זה לא פרטני מדי? "לחלוטין לא. יש בניסיון האישי משהו מאוד לא חד־פעמי. מי שמלמד או הולך ללמד יכול לגלות דברים שנוגעים בו בכל תיאור מקרה. ההתמודדויות ייחודיות וכלליות בו בזמן. הצורה שבה מורה פותר בעיה מסוימת רלוונטית לכל מורה אחר, גם אם אינה מתאימה לו. כך בדיוק לומדים מהשטח". עולים גם תיאורים קיצוניים, דברים חריגים? "יש מקרי קיצון, אבל אנחנו לא מחפשים דם, יזע ודמעות. יש מקרים נורמליים ודווקא הם המעניינים, כי אפשר להתחבר אליהם ולהבין אותם. הגישה היא שכל מה שמתרחש בכיתה הוא טוב וחשוב ואפשר ללמוד ממנו". למידת עמיתים למרות השאיפה להפוך את ספריית תיאורי המקרה של אבניים לספרייה לאומית שתהיה נגישה לציבור המורים בארץ ולפרחי הוראה, באבניים לא מסתפקים בה. אנשי המכון הבינו, מספרת גוברין, כי בלי שימוש נמרץ יותר בחומרים שנאספים בספרייה לא ייווצר השינוי המיוחל במערכת. "הבנו שיש לעבור מחילוץ הידע לשימוש בידע". איך עושים את זה? "התוודענו למה שקורה בעולם. התחום של למידת עמיתים התפתח מאוד בשנים האחרונות ורצינו להביא את זה הנה". מה זה למידת עמיתים? "זה כלי העבודה שמבטא בצורה הטובה ביותר את האני מאמין של אבניים. יצירת קהילת מורים שמבוססת על חברות ביקורתית. למידה של מורים זה מזה". איך זה מתבצע? "הכלי המרכזי הוא תצפיות. מורים צופים זה בזה, מנתחים זה את עבודתו של זה וממשבים". זה לא נפיץ להסתמך על העברת ביקורת של עמיתים לעבודה? "כן. יש כאן דואליות שצריך לשמור עליה בקפידה. מצד אחד יש היכרות; המורים הם חברים ויש סולידריות. מצד אחר יש מחויבות למקצועיות". וזה עובד? "בוודאי. זו קבלת אחריות של המורים על עצמם. עם ההבנה שהכלי הזה משפר את המקצועיות שלהם, הם מתחייבים לשיח בונה ומקצועי". גוברין מודה שעל אף הרצון הטוב וההסבר המשכנע בחשיבותה של תרבות עבודה שכזאת, המצב בשטח איננו פשוט כלל. אמנם למורים יש צורך בכלי עבודה שישדרגו את יכולות ההוראה שלהם, אולם טבעה האינטימי והאישי של העבודה משמש גם מגננה בפני ביקורת ומבוכה. יש לא מעט מורים שאינם ששים לחשיפה ברמות שנדרשות בעבודה עם המכון. אירוני שדווקא למורים, המורגלים לתת ציונים ולהעריך תלמידים, קשה להעמיד את עצמם למבחן. "זה לא פשוט בכלל להיחשף כך בעבודה", אומרת עינת קיויתי־טובי, מורה ותיקה בבית הספר "הניסויי" (יסודי), שעובד עם מכון אבניים זו השנה השלישית. "אנחנו כמורים רגילים לאינטימיות ולבדידות. מרגע שמורה נכנס לכיתה זה הוא והתלמידים וזהו. אבל עם זאת יש צמא אדיר להערכה. את רוצה שמישהו יראה אותך. זו הרגשה שחסרה מאוד בעבודה השגרתית היום יומית. למעשה, מרגע שמורה מסיים את ההכשרה שלו במכללה הוא כמעט לא נצפה בכלל, וזה חבל. עוד מימיי כסטודנטית התצפיות והמשוב של המנחה שלי זכורים לי לטובה. זה היה הדבר שלמדתי ממנו הכי הרבה. יותר מכל הרצאה ומכל מאמר שקראתי, הייתה העבודה בשטח. בנוסף יש את הרצון להשתפר בעבודה ולהתקדם מקצועית, ואין שום ספק שתצפית עם משוב זה הכלי היעיל ביותר. לא כל תצפית כמובן. תצפית של מישהו מצוות ההנהלה פחות יעילה. הוא לא עמית למקצוע אלא מייצג סמכות. נוכחות כזאת בכיתה היא לא המצב הכי נוח עבור המורה וגם לא עבור התלמידים. הם מרגישים את המתח הזה. עוד פחות יעילה היא תצפית מטעם משרד החינוך. אלו תצפיות בירוקרטיות שנעשות לצורך אישור קביעוּת והן חסרות את הממד הבונה. כשעמית למקצוע, מישהו שמכיר ויודע איך זה מרגיש לעמוד מול תלמידים, צופה בך יש אפשרות לקבל ביקורת בונה, ולצד זה יש הרגשה של שותפות והבנה. זה שווה את שבירת האינטימיות". ואיך ההרגשה להיות בצד שצופה במתרחש? "גם זה תורם לא מעט. לצפות בעבודה של מורה אחר זו חוויה מאוד פוקחת עיניים. אתה זוכה לראות מהצד את יחסי הכוחות בכיתה, תגובות להפרעות, דרכים שבהן עונים על שאלות. מורה מחליט החלטות בכל רגע וכשאתה בעמדה כזאת, קשה מאוד לתפוס את המתרחש. מעמדת הצופה יש הזדמנות לעשות זאת". ולתת לעמית ביקורת? "זה כבר מביך. שוקלים כל מילה בקפידה. לא רוצים לפגוע אבל כן רוצים לתת עצה טובה, מה שנקרא ביקורת בונה. זה הקושי בתהליך – להצליח לצְפות מתוך עמדה ביקורתית ולתת ביקורת כמה שיותר עניינית בלי לפגוע בחבר לחדר המורים. אבל גם בזה משתפרים עם הזמן כמובן". באיזה אופן משפיעה התצפית על השיעור? "המון. מלכתחילה הכנה לשיעור שצופים בו מדוקדקת יותר. אם אני יודעת שהולכים לצפות בי אני מקפידה יותר על מה לומר, איך לומר, לנהל טוב יותר את הזמן. ובזמן השיעור עצמו, יש מן הסתם מודעות שמחדדת את התגובות. בסופו של דבר המטרה היא לא השפעה על השיעור הספציפי שבו צופים, אלא על יכולות ההוראה של המורה בכלל. ההיערכות לשיעור שתהיה בו תצפית וההתנהגות בשיעור כזה צריכות לחלחל לתוך האישיות ההוראתית של המורה. זה צריך לעצב אותו כמורה. וככל שיש יותר תצפיות כך 'נדבקים' יותר דברים. זה מאוד אפקטיבי". הפחד להיחשף סגנית מנהלת בית הספר הניסויי, עידית טבת, מספרת שהחשש הגדול בחדר המורים מפני הכלי החדש אופייני בעיקר לתחילת העבודה. אולם בעזרת הליווי הצמוד של צוות אבניים והמוטיבציה הגדולה של ההנהלה להנחיל כלי עבודה איכותיים למורים במוסד התגברו בבית הספר על כל הקשיים. ממה המורים חוששים? "באופן טבעי הם פוחדים להיחשף. 'מה יגידו עליי?' זו לא שאלה קלה עבור מורה שרגיל לעבוד לבד. רק הוא ואלוהים יודעים מה קורה בכיתה מרגע שנשמע הצלצול". מורים חוששים לקבל ציון? "אצלנו בבית הספר לא נהוגה שיטת הציונים, מה שעשה את כל העניין לעוד יותר בעייתי. המילה 'הערכה' איננה שגורה על פינו ופתאום המורים מצאו עצמם נידונים להערכה. מילא מורה שמורגל לתת ציונים ומעריך את תלמידיו כל הזמן, אבל דווקא כאן, במוסד שכל הגישה שלו אחרת, מורה פתאום מוצא את עצמו במקום שאפילו התלמידים שלו לא ממש מרגישים שהם נמצאים בו – הוא האובייקט להערכה". היו מורים שהתלוננו? "הרוב לא. התחושה המרכזית היא של צמא להכרה ולחשיפה. וגם בין מורים שזה מפריע להם, מעטים מגיעים ואומרים בצורה ישירה וגלויה 'מפריע לי שמסתכלים עליי'. הרוב עושים זאת בצורה עקיפה. מורה יכול להגיד שלילדים לא נוח שצופים בהם או להגיד שהשיעור לא טבעי עם נוכחות זרה בכיתה. המורים מאוד יצירתיים כשהם רוצים להתלונן על משהו". איך מתמודדים עם זה? "דרושה סבלנות ונחישות. אבניים מציגים את התצפיות ככלי עבודה מאוד יעיל, וההנהלה שלנו מאוד מגויסת לעניין. בסופו של דבר מורים מתגייסים לעניין בעצמם. אחרי הכול זה לא באמת הדבר הכי נורא שעמית למקצוע יצפה בך ויעזור לך להשתפר". יש קשיים אחרים? "בוודאי. לאחר שאספנו תצפיות רצינו לשלב את מה שהעלו המורים בהוראה השגרתית. בשיתוף וליווי של אבניים החלטנו להקים צוותים קטנים שאמורים לנתח את התצפיות ולמצוא דרכי יישום והתמודדות. בשלב הזה גילינו שנוצר פער בין צוותים שהצליחו ליישם והשתמשו ביעילות בתצפיות לבין צוותים שפחות הצליחו". מה פירוש ליישם? "מורים נחשפו בתצפיות לדרכי הוראה מגוונות ולהתמודדויות מסוימות עם בעיות. הצלחה משמעה להשתמש בהן בעקבות התצפית. ללמד בדרך אחרת, לנסות לפתור בעיה בצורה שמישהו אחר פתר". עד כמה חשובה העבודה עם אבניים לבית הספר? "מאוד. אנחנו מערכת גדולה. העבודה שגרתית והעיסוק ב'כיבוי שרפות' אינטנסיבי. אבניים מביאים רוח רעננה. שילוב בין כלים שלהם לדברים יותר מוכרים. יש להם המון ידע, ניסיון ויכולת טובה להקשיב ולהתגמש בהתאם לצורכי המערכת. הם מספקים את נקודת המבט החיצונית שרואה דברים מלמעלה; עוזרים לנו לראות את עצמנו מבחוץ, לזהות בעיות, לזהות כוחות ולעשות בכל אלו שימוש מושכל. בסך הכול אנחנו משתדלים לעשות את הדברים הללו בעצמנו כמה שאפשר, אבל אבניים מביאים שיטה, ארגון, תהליכים מובנים. ובזכות זה מקבלים תוצאות איכותיות יותר". ? |
עדיין אין תגובות לפריט זה
yyya