היסטוריה ללא משמעות : על העדרו של הקשר דיסציפלינרי , חינוכי ופוליטי בחינוך ההיסטורי הממלכתי בישראל

אייל נווה ונעמי ורד, " היסטוריה ללא משמעות : על העדרו של הקשר דיסציפלינרי , חינוכי ופוליטי בחינוך ההיסטורי הממלכתי בישראל" , גילוי דעת ( כתב עת רב-תחומי לחינוך , חברה ותרבות) , גיליון מס' 1 , ינואר 2012 ע"ע 77- 97 .

המחברים טוענים כי במערכת החינוך הממלכתית בישראל מקצוע ההיסטוריה סובל מהיותו בעיקר כלי להעברת עובדות ותכנים אשר מנותקים מעולמם של התלמידים ואינם מאתגרים את האחרונים לחשיבה עצמאית. בשיעורים לא נידונים דילמות ונושאים "בעייתיים", ומאפייני ההוראה נגזרים מהנדרש בבחינות הבגרות בהיסטוריה – מתן תשובות טכניות, מדידות ו"נכונות" המתבססות על שינון עובדות. החומר הנדרש להצלחה בבחינת הבגרות הופך הליבה של ה"היסטוריה" הנלמדת. הצלחה בבחינת הבגרות נחשבת מדד לכישוריהם של המורים להיסטוריה, להצלחת בית הספר בעיני משרד החינוך ולהצלחת מערכת החינוך להנחיל לדור הצעיר את ידיעת העבר. ברם הצלחה זו מתרחשת בתוך כשל פרדיגמטי, כשל הגורם לוויתור על הקניית תודעה היסטורית וללימוד היסטוריה נטולת משמעות. כשל זה מתבטא מניתוקה מכל הקשר דיסציפלינרי, חינוכי או פוליטי רלוונטי, הקשר שבמסגרתו נבנית תודעה היסטורית אצל הלומדים ומתגבשת משמעות ללמידת המקצוע.

המאמר מדגים ומנתח את ביטויי הכשל הפרדיגמטי, המונע את יישום העקרונות המוצהרים של החינוך ההיסטורי בישראל והבולם את ההצעות הראויות שהוצעו לתיקון המצב.

המחברים מסכמים כי על מנת להעניק משמעות ללימודי ההיסטוריה יש לבנות פרדיגמה חדשה לחינוך היסטורי. על הפרדיגמה הזו להשתחרר מן ההגמוניה של ההקשר הטכני, ובבד בבד לבסס את ההקשרים אשר חינוך היסטורי משמעותי מתחולל בתוכם. על כן, בראש וראשונה יש להתנתק מהתלות בבחינה. ניתוק מההוראה האינסטרומנטלית תלוית הבחינה יכול לסייע בעיגון המקצוע בשלושת ההקשרים שהוזכרו במאמר: הדיסציפלינרי, החינוכי והפוליטי.

ההקשר הדיסציפלינרי
יש לעבור מגישה פוזיטיביסטית הרואה את המקצוע כאוסף של עובדות ומאורעות לגישה נרטיבית. עלינו להכיר בכך שהיסטוריה איננה העבר עצמו, אלא סיפור השואף לייצג מאורעות אשר התרחשו בעבר. יש להכיר בכך שאין אמת אחת, וסיפורים רבים יכולים לספר את אשר ארע. מתן לגיטימציה לסיפורים אישיים, מקומיים, קהילתיים, לאומיים ואוניברסליים יאפשר לפתח יכולות יצירתיות מגוונות ויגביר את הסקרנות והעניין של הלומדים.

ההקשר החינוכי
יש לעבור מתפישה של העברת מידע לתפישה של הבניית ידע. מעצם מהותו החינוך ההיסטורי מבוסס על דיאלוג בין עבר להווה, בין לומדים למקורות מידע, בין מורה ללומדים, בין לומדים לבין עצמם, בין הכתוב בספר הלימוד לכתוב במקורות אחרים (אינטרנט, סרטים, סיפורים משפחתיים, שירים, ספרים). דיאלוג זה מאפשר חיבור משמעותי אל התכנים הנלמדים באמצעות הצעת פרשנויות מגוונות ומתן משמעויות רבות לאירועים שהתרחשו בעבר ובמקומות אחרים.

ההקשר הפוליטי
היסטוריה היא מקצוע העוסק ב"פוליטי", משום שהיא מספרת על אודות מאבקים בין אנשים וקבוצות אינטרסים על משאבים מוגבלים. לפיכך יש להכניס את הפוליטיקה, על היבטיה השונים, לתוך תהליך הלימוד. ההקשר הפוליטי של הוראת ההיסטוריה מאפשר לנו לראות מגוון אירועים ותופעות שהתקיימו בעבר – השקפות עולם, מאבקים על עמדות כוח, תהליכים, תוצאות של החלטות שלטוניות- כלימוד התורם להכרעה אישית בין אפשרויות מגוונות בהווה. לפיכך זכותם (ואולי גם חובתם) של המורות והמורים לבטא את האני מאמין שלהם, אך עליהם לנהוג בפתיחות ולהציג עמדות הסותרות את עמדתם מתוך הוגנות ויושר אינטלקטואלי.

המתווה המוצע כאן אמור להפוך את עצם נקודת המבט: יש להתנתק מבחינת הבגרות, כמו גם מראיית ההקשר הטכני-פונקציונלי כעוגן אשר שיטות הלימוד ותכניו מבוססים עליו, ולחזור אל ההקשרים הדיסציפלינריים, החינוכיים והפוליטיים כנקודת מוצא פדגוגית.