החינוך כמעשה חקיקה: הפוליטיקה החינוכית של הנאורות והשלכותיה

עמוס הופמן , "החינוך כמעשה חקיקה: הפוליטיקה החינוכית של הנאורות והשלכותיה," , גילוי דעת ( כתב עת רב-תחומי לחינוך , חברה ותרבות) , גיליון מס' 1 , ינואר 2012 , ע"ע 55- 75

המאמר טוען כי בעידן הנאורות ראו בחינוך מדע יישומי שיאפשר לא רק העברה אפקטיבית של ידע מדור לדור, אלא גם את כינונה של "חברת ידע" המבוססת על הישגי המדע ומנוהלת באופן רציונלי לטובת כלל אזרחיה. תכלית החינוך נקשרה אפוא מלכתחילה לשדה הפוליטיקה, כלומר לתחום אחריותה של המדינה.

ההגות החינוכית של הנאורות העמידה במרכזה שתי דמויות, הפוכות לכאורה. הדמות האחת היא של המחוקק כמחנך, כלומר מחוקק המופקד על מערכת חינוך שתכליתה לעצב את הרגליו ונימוסיו של הילד ולהתאימו לחברה אשר הוא חי בה. הדמות האחרת היא של המחנך כמחוקק, ולפיה תכלית החינוך היא למצות את מלוא יכולותיו "הטבעיות" של הילד כדי לכונן חברה אוטופית עתידית – חברה שתידרש בה הזדהות מוחלטת בין הפרט לבין הכלל.
שתי התפישות הללו הפוכות לכאורה, אך מסקנתן היא זהה. בין אם המחוקק הוא המחנך, בין אם המחנך הוא המחוקק, תהליך החינוך נתפש כפעולה כוחנית של הפעלת סמכות ומרות.

למסקנה הזו יש השלכות מרחיקות לכת על מערכות חינוך בימינו: מעת שהחינוך היה לעניינו של המחוקק, ההורים ובעקבותיהם אף המורים הודרו מקביעת מדיניות החינוך.
אולם המחבר מסכם ברוח דבריו של קאנט כי אם אנו מבקשים להיות אנשי חינוך נאורים, לא די בכך ש"נעז לדעת". עלינו "להעז להתבטא" בפומבי, שהרי ראשיתה של הנאורות היא הזכות הטבעית להבעת דעה פרטית בתחום הציבורי.